[ליצירה]
זה הזכיר לי
כתב אלתרמן:
היו פעם איש וצילו.
לילה אחד הצל עמד.
נטל נעלי האיש ומעילו,
נעל, לבש. עבר מצד אל צד,
הסיר גם את מגבעת אדוניו מן הקולב,
נסה להסיר גם ראשו מעליו,
לא הצליח. הסיר ממנו את פניו,
לבש גם אותן, לא התעצל.
בבוקר יצא החוצה עם מקל.
רץ אחריו האיש ברחוב,
צוח אל מכרעו: זה מעשה נורא!
זה צל! זה לץ! זה לא אני! אני אכתוב
לשלטונות! הוא לא יוכל לי! כך צוח מרה,
אבל קמעה קמעה הורגל, שקט. לסוף
נשכח ממנו המאורע.
[ליצירה]
המשך ....
התחלתי לכתוב תגובה והיא ברחה לי ונשלחה בטרם עת ולכן אני כותבת לה המשך...(המחשבים הארורים האלה לפעמים תופסים ישות עצמית)
הסיפור שלך כתוב יפה ונוגע בדברים שמנסים לא לחשוב עליהם כי הם מכאיבים מדי.
רק דבר אחד לא ממש הבנתי- למה קראת לסיפור שלך "הגדר הטובה" זה לא כל כך בא לידי ביטוי בקטע שכתבת.
בכל מצב שיהיה רק טוב!
תגובות