[ליצירה]
כמה תחושות
בס"ד
הפכפך הוא האדם כעונות השנה.
מדהים ממש.
גרמת לי להרגיש גם כן כסערה ביום קיץ,
בא' טבת (=
(בכסלו ממש - אם הייתי קוראת את היצירה אתמול).
תודה!
[ליצירה]
מתחילה למצוא את עצמי
את מקומי, לאט לאט
מתחילה לזקוף את הראש
בלי לחשוש מכל מבט
מתחילה פתאום להשלים
את המילים החסרות
מתחילה סוף סוף להבין
ולהבחין בין אות לאות. (מלים של אהוד מנור)
הודיה - לא קשה להזדהות במיוחד הסוף,
חזקי ואמצי
כּנרת.
[ליצירה]
אהבתי
איני יודע אם התכוונת למה שאני מבין מהשיר, אהבתי מה שקראתי, לדעתי היוצר כותב לעצמו במטרה שכל אחד ימצא את מה שהוא רואה בשיר ואם זה קורה, כולם מרוצים:)
[ליצירה]
איזה שיר, איזה שיר, אני שמח להגיב ראשון!
הסיום ממש פצצה שקטה למי שיבין.
כיסופי ערגתי במדבר!
הם צמאים ומשוועים אל אהובה ככל חי במדבר הצמא
למים.
אהבתי ונהנתי.
תודה:
חיים
[ליצירה]
כתיבה מעולה ומסקרנת.קצת קשה להגיב על התוכן כי לא קורה פה יותר מדי (בכל זאת פרק ראשון...), כשרון כתיבה ללא ספק יש, השאלה היא האם הסיפור יהיה מעניין מספיק (ואת זה אי אפשר לדעת על סמך הפרק הזה)
[ליצירה]
קצת אבל הרבה
שיר עם מעט מילים שמעביר הרבה תחושה-
תחושה של סתיו קצת מנוכר, צבאי כזה. היה לי משונה החיבור בין חיילים לריקוד של שמחה. אבל דווקא זה גורם לקורא לעצור רגע, ולקרוא שוב.
גם אני ילדה של סתיו, יש בו משהו, שגורם להתרפק, להתרגש, להשתולל ולהתכנס...
[ליצירה]
לפני כמה שנים שמעתי על משפחה שבה האמא הייתה דתייה והאב חילוני ותמיד תהיתי איך זה במשפחה שבה זה ההפך- ועכשיו זכיתי לקרוא, היה מעניין, ונקודת המבט הילדותית מאוד המחישה את הסיפור.
[ליצירה]
?
זו ביקורת ממש חריפה, וממש קשה לי איתה. טשטשת לגמרי את הגבול בין "פקןדה בלתי חוקית בעליל" לבין פקודה שחלק מהציבור אומנם לא מסכים איתה, אבל בכל זאת, לא מדובר ב"בבאי יאר- 2"! אתה מציג באור מאוד נלעג הן את המפקד, והן את החיילים- שהם כולם חסרי מצפון למרות כל הציוד ה"דוסי" הכבד שעליהם. אני לא יודעת אם זו ביקורת שאתה מביע, פארודיה וכ"ו, אבל אותי זה הרגיז. אל תחשוב לרגע, שלמישהו מהחיילים או המפקדים, הולך להיות קל ומהנה אפילו- ב-י' באב.
[ליצירה]
לא נחלשת
הלהבה לא נחלשת, רק לפעמים זה נדמה, כי לפעמים מתעלמים מהלהבה ומנסים לשפוך עליה מים, אבל היא לא נחלשת כי כמו שאמרת- היא נשמה, ונשמות לא נחלשות, אנחנו פשוט מחביאים אותן לפעמים.
חוצמיזה זה יפה, כן ואמיתי. מסכימה בהחלט.
[ליצירה]
בשמי ובשם מייק
(מה?! מה מיכל עושה פה?!- כן, היה לנו בדיוק שעה לעשות משהו וזה לא הספיק לסרט, והיה מוקדם מדי ללכת לישון, אז אמרתי: וואי, מיכל- יש אתר מה-זה- מגניב- את חייבת לראות וכך נתגלגלנו לכאן בדרך לא דרך...) טוב, אז בשמי- כבר אמרתי לך מה אני חושבת, רק שהעניין מקבל כל הזמן משמעויות נוספות ושונות בחיים שלי, ופעם אני עומדת מצד זה של המתרס- ובד"כ מצידו האחר, לילה טוב לך (השעה עשר!!! ומחר אנו קמות בשש ללמוד להסטוריה..) אני מעבירה את השרביט למיכל...
[ליצירה]
הייתי עצורת נשימה רוב הסיפור- זה הזכיר לי עבודת בגרות באומנות של חברה שלי, שצילמה בובות בצורה מאוד מאיימת ולא מחמיאה- המסר שהעברת מאוד חזק וחשוב- נהנתי מכל רגע.
[ליצירה]
מצטרפת למהללים
אני קוראת לזה: זעקה אילמת. ומה שיפה הוא שכל אחד יכול לקרוא לזה איך שהוא רוצה. בעיניי זה מאוד מוסיף המיקוד של האור על היד והחושך בצדדים. זה מאוד ממקד את המבט של המסתכל.
[ליצירה]
דרור, המושג של הנגיעה בגוף של עצמך הפכה להיות זולה- ומפורשת בצורה פרובוקטיבית והמונית. חבל שכך. כוונתי הייתה, בסה"כ להביע איזשהו חיבור בין הגוף לנפש מאחר שכפי שאני מקווה שהובן בשיר- החיבור לא היה קיים.