בס"ד עת התהלכה במצולות הכביש השחור, שנחתם משני צדיו במדרכות בטון מכוערות, חשה היא לפתע עיקצוצים בעורפה, כאילו מישהו מביט בה מאחור. רגע אחרי, הגיע לאוזניה הקול, אותו קול שבאותו רגע הסתפקה כ"כ אם נכון תרגמו האוזניים למח, את שנשמע בראשה והתחולל שם. מישהו קרא לה, והקול היה איטי, מבטא כל הבהרה בשמה באופן מושלם, מתנגן... היא הסתובבה מיד, מחפשת את הגוף שהוציא מתוכו את הבהרות שמה באופן כזה שהלב שלה רעד (מפחד? מבושה? לא, לא, לא! היא יודעת שלא), עיניה שוטטו במהירות על הרחוב השומם: על פחי האשפה שמתוכם גלשו הררים של זבל ומשם אל חתולי הרחוב שניסו בטיפשות לרדוף אחרי פחיות פח מתגלגלות... קרקוש מחריש אוזניים נשמע מפעם לפעם ויבבות של חתול ממורמר התערבבו עם הרעש של המתכת שהתנגשה באספלט הקר. קר, היה לה קר, הוא הפחיד אותה, הקור הזה שהתחיל לעטוף את כתפיה כמו רדיד רחב וכבד. היא עטפה את כתפיה החשופות בידיה ושפשפה אותן חזק כדי להמריץ את הדם ולהתחמם מעט. זה לא עזר, אבל לא היה איכפת לה כי באותו הרגע נשמע הקול שוב, קרוב יותר, מתוק יותר, כמו נעימה חרישית שמתנגנת על ידי מאה פעמוני כסף קטנים שמצלצלים בעדינות... זה הימם אותה. הוא קרא לה! היא חשה את הקריאה הזו, והחושך כאילו נתעבה יותר סביב הגרון, לפת אותו בכח, רצתה לשאול "מי זה?" אבל הרחוב היה ריק כל כך, והשעה הייתה רק עשר, תחילת החופש, הילדים הקטנים היו אמורים לשחק עכשיו, איפה שהיא עומדת, עם כדורגל מסמורטט, ולידות אבנים בבקבוקי בירה ריקים, לריב קצת, להרביץ, או סתם ללכת מכות... אבל היא הייתה לבד. שום סימן לנפש אדם לא נראה ברחוב. וה- "מי זה?"- שלה, שעדיין היה תקוע לה בגרון התגלגל הלוך ושוב בין הפחיות המקרקשת והחתולים המייבבים וחזר אליה כמו הד. כשהקול נשמע לה בשלישית, היא הרגישה אותו ממש ליד האוזן, על קצה התנוך שם, במקום ששם היו לה עגילים פעם, עד שהיא סתמה את החורים... והקול הזה ניגן כמו אלף תזמורות בתוכה, מיליוני פעמונים קטנטנים צלצלו, נכנסו לבפנים, והבשר, שהיה מכוסה בגופיה דקיקה בצבע סגול בורדו, הסתמר, נעשה חידודים חידודים. השם שלה היה בהכל, הוא הושר, נאמר, נרקד, נוגן, נחרט... עליה. על עצמה! כאב חד החל להתפשט במורד צווארה, ולזרום היישר לזרועות, לגב, ללב... התזמורת התחילה לנגן מהר יותר, ויותר מהר... הפעמונים התחילו לגנוח... לזייף... מערבולת קטנה החלה להסתחרר בשיפולי בטנה, והכאב שזרם מלמעלה עמד להשאב לתוכה ולהעצים אותה. הכל זרם, התנגש, הסתובב, התיישר... היא הרגישה כמו פחית, שמתגלגלת על הרצפה, הוא היה החתול, הקול הזה, שקרא לה... רק עכשיו מתוך טשטוש החושים היא שמה לב פתאום לחרמש הכסוף, הדקיק שהתנדנד בשמיים, כמה לבן בוא היה, וזורח, מפזר סביבו הילות, ומסביבו היו תלויים יותר נמוך הכוכבים, כאילו מסמנים בניצנוצי האור שלהם איזושהיא דרך שמובילה למקום אחר... הגוף רעד, השתגע, והוא קרא לה! עד שהנשמה שלה התעוותה, ואפילו מוסיקת הקרע של הפחיות המתגלגלות לא נשמעה לה יותר בין כל המלמולים הבהולים שלה- שצעקו: "מי זה? לעזאזל! מי זה??" זה, התגלגל ברחוב , וחזזר אליה כמו הד... רק החתולים נבהלו עכשיו ופתחו במנוסה מבוהלת לעבר מסתורי הפחים. והפחיות, המשיכו להתגלגל, כי הכביש היה מוטה למטה, והתאוצה דרדרה אותן עוד ועוד... מקרקשות ונאנקות, חותכות את האוויר עם הצליל המתכתי שנשמע, עת התנגשו באספלט הקר.