לפני שנים רבות, כשהסבא של הסבא של הסבתא שלכם עוד לא נולד בכלל... חיה לה מפלצת ירוקה בתוך עמק אפור שהיה תחום בשלוש גבעות נמוכות. היו לה, למפלצת- שלוש עיניים בשלושה צבעים שונים (אדום, צהוב וסגול) וזנב ארוך ודק מכוסה בקשקשים. צמחה לה יבלת ורודה בדיוק באמצע האף ועל המצח צמחו שערות שחורות וקצרות שהזכירו משום מה שדה של שיבולים שרופות. למפלצת לא היה שם, כי בעצם כל מי שאי פעם ראה אותה (ונשאר בחיים) קרא לה פשוט "מפלצת" וזה לגמרי הספיק. כי תבינו, מפלצות מסתפקות בדברים פשוטים, כמו ילד רך לארוחת הבוקר ונחש חנק שבולע בשלמותם פילים כחיית שעשועים, ושם פשוט כמו "מפלצת" כמו שאמרנו, הוא פשוט "פשוט" ולגמרי מתאים. בוקר אחד בשעת בוקר מוקדמת,כשמפלצת יצאה לריצת בוקר ורדפה בעליצות אכזרית אחרי עדר קרנפים מבועת, הגיע לאוזניה (שנראו כמו שני משולשים מכוסים בקוצים) קול דקיק וחלש שטרם שמעה מעודה, (ומה לעשות שמפלצת שמעה בחייה בעיקר קולות צעקה וזעקות של אימה)  ונשמע כמו המהום מתוק ורחוק של אהבה. מפלצת כמובן, לא הכירה או חשה מעולם את המושג, ובכל זאת משהו בגלי הקול שחדרו לאוזניה המכוערות חדר גם דרך עורה העבה והקשקשי והגיע בצורה מאוד לא צפויה שהפתיעה גם אותה- לבפנים. היה זה יום המזל של הקרנפים משום שמפלצת שינתה פתאום את כיוון מרוצתה והחלה לדהור בכיוון הקול המדהים. וכך, מבלי לשים לב בכלל היא מצאה את עצמה משוטטת ביער לא מוכר, ולאחר מכן במדבר, בנהר או בהר, הרחק מהעמק האפור חסר הצבעים, ושלוש הגבעות הנמוכות שתחמו אותו- שבו גרה.  במשך שעות, שהתארכו לימים, שהתארכו לשבועות, שהתארכו לחודשים, מפלצת הלכה מוקסמת אחרי קול שהתברר עם הזמן כמנגינה מתוקה- שקראה לה. ומשהו מדהים התרחש, מבלי שמפלצת בכלל תשים לב, היא הפסיקה לאכול ילדים קטנים (אומנם כבר לא היו כפרים בסביבתה, אלא רק טבע עצום מימדים) ואפילו חיות. פירות מוזרים כמו תות ואבוקדו מצאו את דרכם לתוך קיבתה ונותרו שם, מבלי להיות מועפים החוצה, ממש בשלווה! יום אחד בשעות הצהריים, נרכנה מפלצת, שעצרה למנוחה קצרצרה, לשתות ממי מעיין צלולים שזהרו בתוך קרחת יער שהוצפה בפרחים סגלגלים שהזכירו קצת פיות, ומפלצת גילתה לפתע בהשתקפות דמותה בתוך המים, שיש לה רק זוג עיניים (בצבע של דבש) במקום שלוש, שהזנב נעלם, וכך גם השערות מהמצח, ואפילו הצבע הירוק מתחיל להתנדף לה מהידיים, מפלצת ניתקה מהמראה המוזר שהתבונן בה מתוך המים והמשיכה לרוץ... לאחר חודשים מרובים של מסע בעקבות המנגינה האבודה, הגיעה מפלצת לעמק שהזכיר לה בצורתו את העמק שלה, רק שצבעו היה ירוק ובמקום שלוש גבעות נמוכות עמדה טירה גדולה ומרשימה, עם צריחים מרובים, שצבעה לבן. לא היה למפלצת ספק שהמנגינה  (שנשמעה בליבה חזקה מתמיד) בוקעת מהטירה, ומפלצת נשאה זוג רגליים לבנבנות וקטנות ורצה לעבר הטירה. היא אך הגיעה ונגעה ביד עדינה במשקוף, והדלת נפתחה לרווחה וחשפה מסדרון אפל, צר ועמוק . המנגינה המשיכה והתגברה, ומפלצת הרגישה (הרגישה!) עיגולים קטנים של אושר שמסתובבים לה בתוך הלב. היא התקדמה בנחישות לעבר דלת גדולה עשויה נחושת, מעוטרת בפרחי כסף קטנים, ובבת אחת... פתחה את הדלת, מפסיקה לנשום לרגע, חווה לראשונה בחייה את הרגשת הפחד והיראה- ומגלה, ילדון עם שערות של זהב נושף בעצימת עיניים בחלילית עץ ארוכה, ונאנח. מפלצת (שאגב, כבר בכלל לא נראתה כמו מפלצת) פסעה (עדיין לא נושמת) פסיעה אחת לתוך החדר, שהיה צר וקטן למדי. הילדון, ששערו זהב ולבושו רקום מעלים ופרחים של נרקיס וחצב, הפסיק בפתאומיות מצמררת את נגינתו. מפלצת פלטה זעקת בהלה וקפצה מיד לאחור, היא התחננה אליו שישוב מיד לנגן את אשר כבש את ליבה כבר כמה חודשים, והילד הזהוב השיב לה במבט רציני שכלל לא תאם את גילו אלא רק את דמותו, ואמר שעכשיו תורה. היא החזירה לו מבט מבולבל ואבוד, והוא רק חייך. אחרי שלוש וחצי שניות של שתיקה הוא הוסיף שראוי לא לקרוא לה יותר מפלצת אלא נסיכה. מפלצת, או בעצם נסיכה, או אולי נסיכה שהייתה פעם מפלצת הביטה בתוך אישוניו הגדולים וראתה את דמותה משתקפת קטנה בתוך עיניו. את כל הכיעור החליפו יופי ותום, את כל הגבשושיות והקשקשים החליפו נמשים, וסומק קל ופורח, ושמלה לבנה ושער דק וחום ועיניים של דבש. הם ישבו ביחד, הילדון וה"נסיכה שהייתה פעם מפלצת" והוא לימד אותה לנגן, עד שהיא ניגנה כבר בלי לחשוב, אלא רק עם הלב והידיים. הילדון הזהוב חזר לשדות, לגן ולעצים שאהב. ומאז ועד היום היא מנגנת, שוזרת את הצלילים והתווים אחד באחד כמו שרשרת סבוכה של פנינים. קוראת לכל הנסיכות שגרות בתוך מפלצת לצאת לתוך האור והיופי והאהבה של החיים- ולהשתחרר מכבלי הכיעור.

סוף.