[ליצירה]
איזו כתיבה רגישה ואצילה צררת על ממזי בשיר.
מוזר כמה מלים יכולות להלך קסם גם על כאב.
ילד, תודה שהעלית את זיכרו הברוך, המזכיר לי את 'רחל':
"הנה אקח את מבט עיניך -
עצבו השקט, צחוקו המאיר,
הרוך הברוך הרועף ממך,
הרופא לליבי כמרחב הניר -
הנה אקח את מבט עיניך,
הנה אקח וצררתי בשיר..."
תודה ילד
כּנרת
[ליצירה]
שיר מעולה. מעבר למשקלים נכונים וצרופי המילים המוצלחים שמייצרים יחד שורות שמתנגנות על הלשון, כאילו נבראו להיות מילות שירה, השיר הנהדר הזה מצליח למגנט את הקורא, לרגש, וליצור הזדהות עם רגשותיו של הכותב. כל הכבוד!
[ליצירה]
*.
בקריאה שניה עולים דברים שלא עלו בקריאה ראשונה. אז בואי נסדר קצת:
א. הנסיון יפה וכמעט משכנע. אני חושב שהעוצמות של הרצוא ושוב יותר חזקות, חותכות, שוברות, אבל להרגשתי, ללא שמץ של התנשאות, מי שלא היה בתוך זה לא יצליח לכתוב על זה. כמו שאני לא אצליח לכתוב "עד הסוף" סצינה של... לידה נגיד, או לילה אחרי שמירה או משהו כזה, דבר שלא חוויתי מעולם. מה שעשית, לדעתי, הוא לתת את המקסימום שאפשר של מי שרואה את זה מבחוץ, וזה יפה מאוד.
ב. יכול להיות שאני טועה, ובעצם הצלחת לבטא יפה תחושות של בחור (מילה מגעיללללה) בשיעור א', שעדיין לא מודע לעומק החוויה, לסחיפה של שני העולמות, ולכן שניהם אצלו במינון די נמוך.
ג. עדיין מרגיז אותי הקטע של ה"טומאה". אם את לא מתכוונת לשתף אותנו, למה את זורקת לנו עצמות יבשות? זה ממית את הטקסט בעיני, לא מחייה אותו.
ד. אהבתי מאוד את הקטע שלא שמתי לב אליו בהתחלה: "אולי אני עושה את זה יותר מידי, במקום לחשוב על אחרים. לא משנה.. חושב על עצמי". השנינות של "במקום לחשוב על אחרים, לא משנה", מלשון שוני, הופכת את הטקסט לרב רובדי, וזה מגניב... יפה לך.
אני מצליח בלהיות נחמד?
(אה, גם: תודה על הפירגון. והוא לא ר"מ שלי, סתם רב בישיבה.)
מוסיף אור ללא קלישאות.