[ליצירה]
איזו כתיבה רגישה ואצילה צררת על ממזי בשיר.
מוזר כמה מלים יכולות להלך קסם גם על כאב.
ילד, תודה שהעלית את זיכרו הברוך, המזכיר לי את 'רחל':
"הנה אקח את מבט עיניך -
עצבו השקט, צחוקו המאיר,
הרוך הברוך הרועף ממך,
הרופא לליבי כמרחב הניר -
הנה אקח את מבט עיניך,
הנה אקח וצררתי בשיר..."
תודה ילד
כּנרת
[ליצירה]
שיר מעולה. מעבר למשקלים נכונים וצרופי המילים המוצלחים שמייצרים יחד שורות שמתנגנות על הלשון, כאילו נבראו להיות מילות שירה, השיר הנהדר הזה מצליח למגנט את הקורא, לרגש, וליצור הזדהות עם רגשותיו של הכותב. כל הכבוד!
[ליצירה]
*.
אם אפשר לנתח את השיר,
כחילוק שבין דור ההורים (ומכאן הקושי בהבחנה, בין גבר לאשה, כי הוא מדבר אל ההורים כקולקטיב) לבין דור ההמשך, הצעירים, שיודעים מה זה תולעת בטקילה, שדפוקים מרוב אלכוהול.
והפרשנות שלהם לזה שההורים שלהם שורדים בעולם שעבורם הוא בלתי אפשרי, נראית להם כחמקמקות, כהשתנות ע"פ המציאות. והם שואנים את זה.
גם אם זה לא נכון,
השיר יפה בעיני.
[ליצירה]
בלי קשר לעובדה שהשיר מצוין-
אם היית מסיימת כך:
"אני מקריאה לו מספרו וקוראת לו בשמו
ובמישרים
אני קוראת לו-
"
היית מרויחה גם את המתח של החרוז החסר, גם את המשמעות הנוספת שבקריאה לאלהים, וגם הופכת את השיר למעגל קסמים, שתחילתו נעוצה בסופו. קצת חבל..