[ליצירה]
איזו כתיבה רגישה ואצילה צררת על ממזי בשיר.
מוזר כמה מלים יכולות להלך קסם גם על כאב.
ילד, תודה שהעלית את זיכרו הברוך, המזכיר לי את 'רחל':
"הנה אקח את מבט עיניך -
עצבו השקט, צחוקו המאיר,
הרוך הברוך הרועף ממך,
הרופא לליבי כמרחב הניר -
הנה אקח את מבט עיניך,
הנה אקח וצררתי בשיר..."
תודה ילד
כּנרת
[ליצירה]
שיר מעולה. מעבר למשקלים נכונים וצרופי המילים המוצלחים שמייצרים יחד שורות שמתנגנות על הלשון, כאילו נבראו להיות מילות שירה, השיר הנהדר הזה מצליח למגנט את הקורא, לרגש, וליצור הזדהות עם רגשותיו של הכותב. כל הכבוד!
[ליצירה]
*.
משום מה יש לי תחושה לא נעימה בגב.
והיא מתחילה מהעובדה הפשוטה, שלי אישית הרבה יותר כיף וזורם לכתוב תגובה "אנטי דתית" מאשר תגובה "דוסית מעוצבנת".
אני חושב שכדאי שאנשים יחשבו לפחות את אותו מספר פעמים לפני שהם כותבים תגובה של "תנו לכתוב בשקט", כמו שהם היו חושבים לפני תגובה של "צריך להוריד את זה מפה".
ושימו לב: מתבוננת לא כתבה שומדבר "כופה". היא רק כתבה שהיא לא אוהבת את זה. זו לא סיבה להתנפל.
[ליצירה]
דווקא מובן מאוד.
זה בלאגן נהדר: כמו חדר של ילד, שלמרות שאי אפשר למצוא שום דבר במקומו, כשאתה מרים את החלקים הפזורים תוכל לזהות בקלות את הילד ואת אהבותיו.
תודה מנחמחם.
[ליצירה]
תת הכרה-
במובן מסוים, את השיר הזה יכול לכתוב רק מי שיש לו אלוהים.
ואם כבר: יותר מדי מינימליזם עושה שיר רזה, וחשוב להזהר.
הגבול הדק, כבר נכתב איפשהו?