כל שנה אני מחכה ליום הזה. לילות הקיץ עוד מעט יצאו אל הרחובות, יצאו מגדרם אל החוץ ויפתיעו אותנו, שוב ושוב בחמימות המיוחדת שלהם, בחושך שיש בו חום ושלווה ושקט. וגם הרבה חופש, תחושה שהכל יכול להיות, הכל אפשרי, אם אפשר לחמם את הלילה השחור הזה, הקר כל כך, אז מה כבר יכול להיות קשה, מה יכול לעצור בעדנו?
לנשום את האוויר הזה, האוויר הנקי הזה, שמחכה לי בכל שנה בלילה הראשון של הקיץ. מתעוררים מהקיפאון הזה של החורף שחלף, שכל הזמן עבדנו והתאמצנו עד שכמעט שכחנו שיש משהו אחר. שאפשר פשוט להיות, בלי לאבד את עצמך כל יום מחדש, בלי להאבק ולהלחם, רק ככה, כמו שזה.
ובכל לילה כזה, מגיע לחוף הים. ויושב, ומנסה לבנות מחדש. לבנות מקום של בית. לבנות מחדש את כל מה שנהרס לי בחורף, את כל מה שאבד, שנשר והתבדה.
בליל קיץ אחד, כשהירח מאיר לי מעל הים והידיים שלי משחקות בחול, בונות בתים וחצרות, הרים ונחלים, מפוררות גושים קטנים של חול לפירורים קטנים, נגשה אלי ילדה קטנה, לבושה בשמלה לבנה עם פרחים של קיץ. השיער שלה היה חום כהה, וחלק, כמו איך שהים מביט מרחוק. היא עמדה מולי,זקופה, יחפה. המבט שלה נעוץ בחול, כאילו מחפשת משהו. הרמתי מבטי אליה.
"שלום לך. הלכת לאיבוד?"
שתיקה.
ניערתי את ידי מן החול והזדקפתי מלוא קומתי. רק עכשיו אני רואה עד כמה היא קטנה. לא הבנתי - מה היא עושה כאן, בשעה כזו, לבד, בלי הורים משפחה, חברים?
"הי! ילדה! הכל בסדר איתך שם?"
היא התקרבה אלי. מתבוננת במקום שחפרתי בו במבט כל כך חודר, כל כך עמוק. היא כרעה ברך, והתחילה מתעסקת בריכוז רב בגושי החול הקטנים, אלה שעדיין לא פוררו לחלוטין.
"לא ככה".
"תשמעי, אה, סינדרלה... את מפריעה לי, אני באמצע לבנות... מה את עושה?"
אחרי שהיא פוררה לחלוטין את גושי החול, שוטחת אותם בידיה, סוקרת כל גרגיר וגרגיר בנפרד, היא עברה להתעסק עם כל המערכת המסועפת שבניתי בעמל רב, מתחילה לפרק אותם לחתיכות קטנות. מחפשת.
ופתאום, לחישה עמומה:
"רק אחד. אחד, בלי לערבב"
הקול שלה היה נקי, רך. כל כך צלול וכל כך בהיר.
"מה אחד? אחד שֶמָּה? את מוכנה להסביר לי מה בדיוק את עושה.?"
זה ממש הכעיס אותי. לא היה איכפת לי שהיא הורסת את כל הבניינים המפוארים שבניתי, אבל היא התעלמה מקיומי לחלוטין, היא פשוט התנהגה כאילו אני אוויר. אבל זו לא הייתה התעלמות רגילה, הרגשתי בעצמי שאני פשוט דוהה מהאוויר. הנוכחות שלה היתה כל כך ברורה, כל כך חזקה.
התחלתי לצעוק עליה "תעזבי את זה כבר ותלכי מכאן! לכי הביתה, את צריכה ללכת לישון, לקום מחר לבית הספר!" חשבתי שהיא תעלב, שהיא תבכה או משהו, אבל היא אפילו לא הסתכלה לכיוון שלי. היא היתה כל כך נחושה, כל כך בטוחה, כל כך חדה. החלטתי להמתין, להתבונן בה.
היא עברה מגרגיר לגרגיר, בוררת אותם אחד אחד, עוצרת, מסתכלת מכל הכיוונים, מפלחת אותם במבטה. הסבלנות שלה שבתה אותי, כל כולה מרוכזת במיון, מסננת במרץ, חופרת בלהט, בהתרגשות. חיכיתי לראות לאן כל זה מוביל.
"אתה לא ידעת. יודעת. לא ידעת", הפליטה. השפתיים שלה בקושי זזו. לא מפסיקה, מדברת תוך כדי שהיא חופרת, ממיינת, מסדרת.
"מה, מה לא ידעתי?"
"אתה לא מבין. החורף. החורף נגמר. ואין פרחים יותר, לא יהיו יותר. פרחים."
"אני לא מבין. על איזה פרחים את מדברת? מה הקשר לפרחים?"
"לא ידעת. קיץ כל הזמן. אפילו בכוח. לא מבין."
לא ידעתי אם היא מדברת אלי, או עלי, או אולי אל עצמה. עדיין מהופנט לתנועות הידיים הזריזות שלה, הנמרצות, המדוייקות. לאט לאט התחילה להרקם שם דמות בחול, והיא ממיינת, מחליפה, משנה. שמתי לב שחלק מהגרגירים היא שמה בצד, ובחלק השתמשה. זה היה נראה לי ממש טיפשי, אלה לא חלקים של פאזל, אלה גרגירי חול, מה לעזאזל זה משנה?
"מה ההבדל בין הגרגירים? למה את משתמשת רק בחלק?"
הפעם היא לא ענתה. הראש הקטן שלה היה ממוקד במקום אחד, העיניים עצומות, והידיים עובדות, עובדות, עובדות. הגלים מהים החלו מתקדמים לעברה, והידיים שלה נעו לעברם, שלוות, כאילו היא בעצמה הזמינה אותם, כאילו ברור לה שזה הרגע בו הם צריכים להגיע. הדמות על החול קיבלה צורה של ילד קטן, מחזיק בפרח. זה היה מדהים, מדוייק עד הפרטים הקטנים ביותר - קפלים בחולצה, קמטים דקים בפנים, שער פרוע בצורה כל כך טבעית, כל כך אנושית, כל כך ילדותית. עמדתי משתאה.
"איך עשית את זה?"
הפעם הצלחתי. היא עצרה את כל מה שהיא עשתה באותו רגע והסבה את המבט החודר שלה אלי בתנועה חדה. תמהה.
" בריאה. הרי לכל אחד מהם יש מקום. לא ידעת?!"
היא המשיכה לעבוד בקדחתנות. פתאום הרגשתי עייפות כללית, זורמת לי בכל איבר בגוף. לאט לאט, הכל התחיל להתעמעם. לא יודע להצביע על הרגע המדוייק שזה קרה, אבל הירח התחיל להימרח לי בעיניים, גוש לבן ומרוח על רקיע שחור, והחום של הקיץ מרגיע אותי, כמו אוסף אותי אל תוכו. באותם רגעים לא הרגשתי שאני שם בכלל, זה היה כל כך כובש, רק הקול שלה מתנגן לי בזיכרון כמו אלף פעמונים, כל כך צלול, רך, ילדותי.
ונרדמתי.
והשינה הזו לקחה אותי למחוזות שמעולם לא הייתי בהם. דלתות נפתחו לי, שערים שהיו נעולים ולא ידעתי על קיומם. תדר אחר של חיים התגלה, עולם אחר. ובאותו רגע עוד לא קישרתי בין הדברים, לא שמעתי, לא הבנתי מה קרה. מה נעשה איתי.
ומוקדם בבוקר, מתעורר , פוקח לאט את העיניים, מנער את הגוף שלי מהחול. הילדה כבר לא היתה שם. במקומה, במקום של הדמות המרהיבה מאתמול עמד גבעול ירוק, עבה, חזק, ופרח לבן מבהיק, שמעולם לא ראיתי בעבר, ענקי, בגודל של הראש שלי בערך, עומד בראשו. פרח, צמח בן לילה. על החוף.
התכופפתי אליו. רחרחתי. הריח היה קסום, מן מתיקות עמוקה כזו, מסחררת. הרגשתי שאני מרחף באוויר. עוד הייתי מטושטש מהלילה, הכל היה כל כך מוזר, כל כך משונה. לא הבנתי שום דבר, הרגשתי כמו באיזה סרט, כמו באגדה. ופתאום, כמו מיליון אסימונים במכונת הימורים, זה נפל.
תגובות