בסוף החורף הלכנו לפגוש את ההורים של דוידי. היה יום קר, אני זוכרת, וראיתי את השמיים, צחים וכחולים, דרך חלון האוטובוס. אומרים שבימים קרים השמיים בהירים יותר. בדירה קטנה בירושלים, קטמון הישנה, עברו על דוידי ילדותו, נערותו ובחרותו. "ילדות של חלום וסקרנות", כך אמר כשהלכנו ברחובות הצרים, השקטים, של קטמון. היה הולך ומתבונן בפרפרים, בדבורים שנקלעו לעיניו הקטנות, החומות. פעם אחת, כשהיה בן חמש, עקב אחרי פרפר קטן לבן קרוב לשעה וחצי, עד שהחשיך ולא מצא את הדרך הביתה. לא, הוא לא בכה, "דוידי אף פעם לא בכה", כך מספרת לי אמא שלו, רחל, כשדוידי מכין לנו תה חזק "עם לימון בצד". היא מחייכת עכשיו, אמא שלו, אבל אז- כמה דאגה כמה. שוב מחייכת- אז מה הוא עשה, אני שואלת. "דוידי שלי בחור חכם. את הדרך לגן הילדים הכיר? –הכיר. אז הלך לגן וחיכה שאבא יבוא". "ואבא בא?" אני שואלת. "בא, בטח בא. את לא יודעת? אבאים תמיד באים" אברהם גואלמן מביט בי בחיבה מעל המאמר שהוא קורא, ועיניו כשל דוידי. הוא נמוך ודק, וכולו מתמסר למקצועו- מגיה לשוני של כתב עת שאינו מצוי במקומותינו. "אבל המשכורת טובה," הוא מבטיח לי, "והעבודה מעניינת". יש לו גם דעה על המילים. "לכל מילה יש תפקיד מיוחד," הוא מסביר וקולו שליו ונעים, כמו אבא, "ואותו היא צריכה למלא. אם החלפת מילה אחת במילה אחרת, משמעות המשפט נפגמה". כעת הוא מעפעף בעיניו בעצב: "יש אנשים שמחליפים מילים בכל משפט. אין אצלם משפט אחד נכון". אני מבחינה שזה מסב לו עצב רב. "מה רע בזה? תן לאנשים לזרום עם המילים שלהם, המילים חולפות, אבל האנשים נשארים..." ניכר מיד ששאלתי אינה במקומה, שכן אברהם ורחל נפנים אלי בתמהון מעל כוסות התה שלהם ודוידי כובש את פניו בשולחן: "מה זאת אומרת? אצל האנשים האלה, אפילו משפט אחד אינו נכון! הם חיים בטעות, בשקר!" ואני מנסה לגונן עליהם, שהרי טעות בידם... "טעות או לא טעות," אומר אברהם וחולץ את נעלי הבית, "את השקר הם אמרו". נהיה לי קצת לא נעים ואני מנסה לחזור לסיפור. "מה קרה לדוידי הקטן בסופו של דבר?" "אה, זה." אברהם נזכר "הלכתי לחפש אותו, ובאמת הוא חיכה לי בגן. לא בכה, לא צעק. רק ישב שם על איזו אבן וספר נמלים. כבר בגיל חמש לימדנו אותו לספור עד עשרים". הוא נזכר במשהו וצוחק צחוק לבבי קטן: "כשהשכבתי אותו לישון שאלתי אותו: דויד, ("רק ההורים שלי קוראים לי ככה", הבטיח לי דוידי אחר כך), למה הלכת אחרי הפרפר כל כך רחוק? ודויד ענה לי: אבא, אני רציתי לראות איפה הפרפר ישן ואיפה הבית שלו. ואז אני אמרתי לו: אבל דויד, לפרפרים אין בית. ואז..." אברהם קצת מהורהר ומסתכל על דוידי בשאלה. דוידי מחייך ומושך בכתפיו. "לא. לא אכפת לי שתספר. בכיתי. בכיתי כל הלילה". "למה?!" אני מתקוממת, "למה בכית?" "לא יודע," הוא נבוך, "זה היה עצוב". אחרי שסיימנו את התה דוידי הזמין אותי לחדר שלו. "זה משהו מיוחד, מה שהוא עשה שם", מבטיח לי אברהם ובעיניו גאווה. "אל תגלה אבא, זה סוד". דוידי קורץ אלי. חדרו הישן של דוידי מעוצב בפשטות אופיינית לבית הזה: מיטה, ארון, ושולחן כתיבה צר שעליו אהיל מצויר בסירות מפרשים קטנות. ספרים: הנסיך הקטן, אן מאבונלי, הלב, צ'ארלי והשוקולדה, יאיר שטרן "המורד". וספרים מהתקופה המתבגרת שלו: מר אל כאן אנה, ואחד עם כיפה, הפילוסופים הגדולים של המאה, אמנות האהבה, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה... "ילד חכם." אני צוחקת עליו. "כל כך התגעגעתי לספרים האלה" הוא לוחש ומלטף אותם ביד רכה, מנגב מהם את האבק באצבע. "מה כל כך מיוחד? ממה אבא שלך התרגש?" דוידי חייך. "תסתכלי למעלה". סחרחורת קלה תקפה אותי כשמבטי התוהה פגש בעשרות דגמים מיניאטוריים, עשויים גפרורי עץ פשוטים. גשרים. "אתה...?" על ארבעה מדפי עץ ארוכים שהקיפו את החדר, נחו להם כמה עשרות דגמים של גשרים מכל רחבי העולם. "כן, אני בניתי. מגפרורים, על פי תמונות. הנה זה, גשר שנבנה מעל מיצר הבוספורוס. הוא יכול להיפתח ולאפשר לאניות לעבור. וזה, את מכירה אותו? הוא נמצא במרכז תל אביב. גשר הירקון קוראים לו. כמה טיילתי שם כדי למצוא את המראה המדויק! ושם גשר בנות יעקב, בניתי גם כמה ערבי נחל בצדדים, שיהיה... זה? זה גשר מחוץ לארץ, "שער הזהב" בסן פרנציסקו. קיבלתי תמונה שלו מדוד ששלח גלויה... כן. הכל גפרורים ודבק. כמה עבודה? הרבה... אבל אני אוהב אותם. מאוד." לדירה שלו לא הביא אותם, שם אין מקום וגם חשש שמא יינזקו. ואני מסוחררת, יושבת על המיטה שלו וכמעט נוקעת את הצוואר מרוב פניות חדות מדי כלפי מעלה... גם הוא מביט מעלה, ומלטף את הגשרים בעיניו. ומספר לי על לילות שהיה עושה בשקידה ליד השולחן, השולחן הזה שאני נשענת עליו, לאור מנורת הלילה שלו, ובונה דגמים של גשרים. בשקט, שאבא ואמא לא יתעוררו . ולמחרת אמא רוצה להכין חביתה לסנדביץ', ואין אפילו גפרור אחד בבית... הוא מצטחק ועיניו מצועפות. "וואו, זה היה מזמן..." נפרדנו מההורים שלו ("נהנינו מאוד להיפגש אתך, נשמח אם תבואי לעתים יותר קרובות. אברהם, בוא תגיד משהו!"), והלכנו לטייל בירושלים.