"אמא, אבא שוב פעם חולה", כך אני שומעת ישר כשאני נכנסת הביתה, וחן מסתכלת בי מגובה המטר שלושים שלה בעינים שמבינות שכולנו צריכים להתמודד. "איפה ניב?", אני שואלת, בניסיון להבין את תמונת המצב, "הוא בחדר שלו. הוא אמר שכשאת תבואי נאכל ארוחת ערב ונלך לישון ושאני לא יפריע לאבא". מתוק. "טוב, אז תלכי לערוך את השולחן ואני בינתיים אלך לראות מה שלום אבא". "תימסרי לו ד"ש, טוב אמא?" "בטח מתוקה".

אני פותחת בעדינות את הדלת של החדר שלנו, מצפה למצוא אותו בתנוחת הקרבן שלו, שוכב פרוש על המיטה הזוגית כמו על מזבח, או יושב על הברכיים ליד המיטה, מניח את הראש על הציפיות הסתורות כשפניו מונחות הצידה, פושט את צווארו כמו לשחיטה, מבטו מזוגג. החדר אפלולי והאוויר כבד. "צורי. צורי איפה אתה?" נרדם. גוש קטן מצונף מתחת לשמיכות. תמיד האיש שלי היה גדול ממני, חוץ מהזמנים שבהם הוא מאבד מעצמו ומתקטן. מנטלית, ולמעשה גם פיזית הוא יורד במשקל. מה נעשה איתו. הנשימות שלו שקטות. מעניין על מה הוא חולם. אני מתבוננת בעיניו העצומות, בגבות השחורות, הסבוכות שלו, שכמו משקפות את מה שמתחולל בתוך הראש: סבוך מאוד, קשור, כאילו חלק מהמחשבות ברחו לו מהראש והפכו לגבינים אפלים. אבל המחשבות שלו לא אפלות, רק.. סבוכות מדי לפעמים. אני נאנחת קלות ויוצאת מהחדר. עכשיו אני צריכה לטפל בארוחת ערב לילדים, למרות שצורי עושה את זה בדרך כלל, חוץ מהכלים שהוא לא יכול לסבול את השטיפה שלהם. זה מאט אותו, הוא אומר, ואני חושבת נו, מילא. סך הכל עוד כמה כלים לשטוף.

ניב מסתגר בחדר, כבר מאוחר, קרוב לשבע, והוא בטח סיים את השיעורים וכבר עבר לשחק במחשב במשחקי הכדורגל שלו. הוא ילד כל כך רציני, אני ממש חוששת. רק בן שמונה וכבר יודע מה קורה בעולם, מי נגד מי ולמה, ומדהים אותנו בניתוחים המדוייקים שלו. "אבא, קולומבוס היה טוב או רע?" שאל אותנו יום אחד, כשישבנו בערב על כוס קפה, מנסים להרגע מהיום ומקשיבים לקולות הרחוב ולטלויזיה של השכנים. הוא בא מהחדר כששמיכת הפוך גולשת על כתפיו. "כי הוא גילה את אמריקה והגדיל את העולם, אבל הביא לשם את הספרדים שהרגו את כל האינדיאנים וגם הדביקו אותם במחלות, אז בעצם קולומבוס אשם בכל זה, לא?" צורי אז גימגם לו איזה משהו על כך שלפעמים אנחנו לא יודעים מה גורמים המעשים שלנו והנה למשל מדעני האטום לא ידעו למה ייגרמו אבל לי היה די בזה ושלחתי אותו חזרה לישון. עוד מוקדם לילד לשמוע על הירושימה ונגסקי. "מאיפה הוא יודע את כל זה?" צורי מהמהם לו בכל פעם לתוך כוס הקפה ומתהרהר "אולי ננתק את האינטרנט?" אבל זה לא האינטרנט, אני יודעת. לילד יש מקור פנימי שמגלה לו דברים. כמו צורי שיודע עלי דברים שאני לא יודעת, ולפעמים אני בספק אם גם הוא יודע שהוא יודע. כמו הפחד שלי להשאר לבד, פחד שמעולם לא דיברנו עליו אבל צורי יודע לכוון אותו כך שלא יכאב. כשהוא במילואים הוא שולח את ירון אחיו הצעיר לישון עם הילדים, אבל אני יודעת שהוא עושה את זה בשבילי.

ניב יורד במדרגות. "הוא חזר מהעבודה וישר שכב במיטה עם נעליים אז ידעתי שהוא עוד פעם חולה והתקשרתי אלייך אבל לא ענית" הוא אומר בקול עייף ובעיניים אדומות, כנראה ממסך המחשב. "אני אמרתי לנושנוש שלא תפריע כי הוא בכה קצת והיא רצתה להיכנס אז לא נתתי לה". איך הוא יודע? יש לו יכולת להבחין בדקויות אצל אנשים אחרים, והוא ידע בדיוק מה יביך את צורי. ממי הוא ירש את זה, לא ממני. גם לא מצורי, שמתפרץ בכל מקום שרק נותנים לו, בלי לשים לב אם הוא מפריע באמצע שיחה או סתם לא קשור לכלום, עסוק בגילויים של עצמו ובמה שהוא רוצה לומר.

"טוב ניב, בוא תעזור לי להוציא לכם מעדנים, חן כבר ערכה את השולחן" ילדים של משורר, הילדים האלה. שקטים ועצובים. יודעים מה קורה אבל לא יודעים להגדיר זאת במילים. אוכלים בשתיקה. למה הם לא רבים קצת? כשאני הייתי קטנה, כל ארוחה היתה מסתיימת במיגרנות של אמא שלי ובמכות רצח עם אחותי הגדולה. והילדים האלה לא כך. ניב מגן על הקטנה ממש בחירוף נפש, שולט בה אבל מכבד. "אמא, היא כמו הנסיכה שלי", אמר לי פעם כשחזר מבית ספר וחן עוד היתה בחוג "אני שומר עליה מהאויבים והיא אוהבת אותי".

כשהם מסיימים לאכול אני מורידה את הכלים מהשולחן ושולחת אותם לשים פיג´מות. "לא צריך להתקלח?!" אני רואה את ניצוץ האושר בעיניים של הקטנה. "התקלחתם אתמול והיום אין מים חמים, לא נורא תתקלחו מחר". הם עולים שמחים למעלה ואני שומעת את ניב לוחש לה "אמרתי לך לא להזכיר לה! יש לך מזל שאת פוקסיונרית!" אני מגחכת לעצמי.

עייפה אני מדיחה את שארית הכלים וחושבת. איזה איש עצוב יש לי. פעם בכמה חודשים הוא חוזר הביתה ומסתגר מהעולם, עיניו זגוגיות ואני יכולה רק לנחש על מה הוא חושב. אחר כך בוכה קצת בשקט, ביפחות מאופקות, רק באמצע הלילה, חושב שאני לא שומעת, ואני נכמרת אליו ובאה ומלטפת לו את הראש, כמו שאני מלטפת את הילדים אחרי שהולכים לישון. ואז הוא נרגע וקם ומדליק את מנורת הלילה, ויושב לכתוב עד הבוקר את השירים שלו, שפעם נתן לי לראות, רק לרגע, להצצה חטופה, והוא מדבר שם כל כך הרבה על עצבות ובדידות וחושך, כל כך הרבה עד שאני לא יודעת מאיפה הוא מתרומם וממשיך לחיות, ואני קצת בוכה בשבילו והדמעות זולגות עלי ומרטיבות אותי ואז הוא בא ומחבק ואומר: "בשבילך..."