[ליצירה]
*.
כדי שלא יהיו טעויות:
אני עומד מאחורי דברי הקודמים, ביתר תוקף.
אכן, חגית, אנו נמצאים במקומות שונים בחיינו. אין זה גורע מחשיבות הויכוח הזה, שראוי שייעשה.
כל הדמגוגיה של "אוי לבנות ישראל החסודות שאני מלמדת אותן תורה", אינה יכולה לכסות על העובדה, שאין מה להשוות בין עדינות בתיאורים של רגש האהבה לסוגיו, לבין, להבדיל אלף אלפי הבדלות, פורנוגרפיה מן הסוג הגרוע.
אני בעד יצירה ארוטית, אך כזו שאני יכול להבחין שהיא באה מתוך לב ישר ואמיתי, ולא מתוך מערבולת יצרית גסה.
כמו"כ, מה שענית לקופירייטינג של ממזי, איננו הוגן. הוא כתב "יצרים" במובן ובהקשר המיני, ואת לקחת זאת לכיוון של יצריות כלשהי, שבודאי קיימת באדם. בכך הוצאת עצמך מגזרת הויכוח הלגיטימי. אם יש לך טענות נגד- את מוזמנת לומר אותן, ולא לטשטש.
עוד דבר: אין לכך שום קשר עם ההלכה. ההתנגדות שלי נובעת לא מחמת "האיסור ההלכתי לצפות בנשים", אלא מן הרגש הפשוט והקודם, של הבושה. ואלמלא ניתנה תורה, למדנו צניעות מחתול. כנראה שיש אנשים שאינם מגיעים לרמת חתול, ועוד צריכים להראות את זה ברשת.
ואחרון: למרות שציפית לעזרה ממנחם, משום מה הוא סירב להתייחס ספציפית. אולי משום שמורגל בפיו לומר, שאין האתר מוגדר כדתי, מכיוון שהוא לא אוהב דגלים דתיים. הוא מצפה שיראו שיש לנו משהו טוב ביד, וממילא כולם יבואו.
האם ה"יצירה" הזאת יכולה להחשב שמשהו שאפשר להראות?
התשובה היא חד משמעית:
לא.
[ליצירה]
מצטער אם אני מחדש לך אבל..
זה לא עובד ככה.
כמעט אף פעם.
ונראה לי שכמות הדמיונות שעפים באוויר בטרמפים מהסוג הזה, היו יכולים לפרנס את המתחרים של האחים גרים עד שאף אחד על הכדור לא היה יודע מי זו כיפה אדומה.
השאלה היא אם זה יוצר משהו חיובי.
נדמה לי שלא.
[ליצירה]
*.
למדתי את זה, ומיד אחרי יומיים רצתי לפה עם הספר ביד:
האדם הכואב תמיד
על עוונותיו ועוונות העולם,
צריך הוא תמיד למחול ולסלוח
לעצמו ולעולם כולו,
ובזה הוא ממשיך סליחה ואור חסד
על ההויה כולה,
ומשמח את המקום
ומשמח את הבריות.
ובתחילה צריך למחול
לעצמו
ואחר כך הוא ממשיך
מחילה כללית
על הכל
וכל הקרוב קרוב קודם
...
ומתגלה כל הטוב
הגנוז בכל,
ובא לברכת אברהם.
שאין דור
שאין בו כמותו.
(ערפילי טוהר, עמ' נג)
זו מתנה ממני, שמקווה שה' יסלח לו על כל אותם האנשים שעלולים לקרוא זאת לא נכון ולבוא לידי טעות.
אבל אולי האנשים שיקראו זאת נכון, יצדיקו את הסיכון.
עולם עולם.
[ליצירה]
בלי קשר לעובדה שהשיר מצוין-
אם היית מסיימת כך:
"אני מקריאה לו מספרו וקוראת לו בשמו
ובמישרים
אני קוראת לו-
"
היית מרויחה גם את המתח של החרוז החסר, גם את המשמעות הנוספת שבקריאה לאלהים, וגם הופכת את השיר למעגל קסמים, שתחילתו נעוצה בסופו. קצת חבל..
תגובות