[ליצירה]
*.
משום מה יש לי תחושה לא נעימה בגב.
והיא מתחילה מהעובדה הפשוטה, שלי אישית הרבה יותר כיף וזורם לכתוב תגובה "אנטי דתית" מאשר תגובה "דוסית מעוצבנת".
אני חושב שכדאי שאנשים יחשבו לפחות את אותו מספר פעמים לפני שהם כותבים תגובה של "תנו לכתוב בשקט", כמו שהם היו חושבים לפני תגובה של "צריך להוריד את זה מפה".
ושימו לב: מתבוננת לא כתבה שומדבר "כופה". היא רק כתבה שהיא לא אוהבת את זה. זו לא סיבה להתנפל.
[ליצירה]
נושא-
יש שתי אפשרויות:
או שהיא עושה שברונות באור אותו היא שולחת, ז"א שהשבירה נמצאת בידיה,
או שהיא עושה שברונות באור אחר, היא רק כלי שדרכו האור עובר ונשבר.
השמש נבראה ביום הרביעי הרי, והאור עוד לפני כן.
[ליצירה]
נמאס לשתוק אותך ואי אפשר אחרת.
ואי אפשר יותר להתחכם ולחרוז ולמצוא פואנטות ולחנך.
כי יש דברים שמולם מילים לא יועילו- השתמשו כבר במילים שלך למשהו הרבה יותר נשגב. עזוב, אל תדבר, שב בצד על מזרון האבלים, תתבונן, תכיל בתוכך, ולך עם זה אל החוץ, אל הרחוב, לדכא בעיניך, עד עפר, את ההמולה המצטחקת הזו, שפתאום כל כך תפלה.
[ליצירה]
בעיני, הסיפור לא אמין.
(אני יודע שזה לא דבר יפה לומר על החיים של מישהו, במידה ואכן הדברים קרו, אבל ישנן רק שלוש אפשרויות להבין זאת: או שהם לא קרו, או שהם לא קרו כך, אלא בפרספקטיבה הצרה של הכותב, או שמשהו ביחסים של הכותב עם אנשים, מביא אותו למקומות גרועים מאוד. וזה כבר מצריך טיפול שורש)
יש דברים שצריך לגעת בהם בזהירות, ופה זה לא נעשה. בתור מי שבא מבפנים בעולם הישיבות, משפט כמו: ""לא, זה לא זה. אין לי חברים פה ואני לא מרגיש טוב באופן כללי. אני לא מוצא את עצמי."
לעולם, פשוט לעולם, לא יביא לתגובה כמו:
"אהה". הוא הנהן בראשו כשוקל את מלותיו בזהירות. "זה הגיע עד ל… הוצאת זרע?"
זה פשוט קישקוש. מזכיר קצת את הספר של אלבוים "זמן אלול", שמציג את הנושא המיני כחזות הכל בישיבות. לא הוגן, לא מציאותי.
[ליצירה]
*.
לו היית שותקת, היה זה עוצמתי יותר, לא כן?
הפרדוקס העצוב, השאלה אם לומר את שאין לומר, או שמא יהיה זה אמיתי יותר לשתוק אותו, מכה בנו שוב ושוב.
מיטיב לבטא את הפרדוקס.
המדיום הוא המסר (?)
העלה בי מחשבות, השיר.
תגובות