[ליצירה]
ליבי נחמץ.
אל תשקעי. תזכרי תמיד מה שאמרה ילדה טובה אחת, והוא כל כך נכון:
"אנחנו כל הזמן צריכים לזכור שזה מהלך, כמו כל דבר אחר שקורה לנו. אסור לנו לשקוע בתוך זה.
אני לא אומרת חלילה שאסור לזכור ושצריך לסלוח, אבל לא להתקע.
אנחנו עם שהיעוד שלו הוא לצעוד ולהצעיד קדימה."
אל תמחי זכרונות. הם יישארו איתך. הם יבואו בחלומותייך. הם ילוו אותך. כי הזכרונות שלך הם את. הם עושים אותך למה שאת.
עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל.
אנחנו נהיה חזקים.
[ליצירה]
המממ...
חכו נא ועמדו הכן
הנה באה תגובת הבן:
ובכן רצינו בת לבחור
אך אין זה מכובד, לאמור
שלא כל קשר וירטואלי
הוא איך שבא לי,
איך נראה לי.
לכן נזהרנו, באמת
אך מה מוזר, הנה כעת
אומרת לנו עלמת חן
שהיא רוצה להתחתן.
ולא עם משודך ידוע
עם דייט גבוה וקבוע
פעמיים בשבוע,
אלא דווקא, פלאי ממש
עם כל ברנ-ש
יוצר נרגש.
[ורק רציתי להזהיר:
"לשנינו אין מקום בעיר"
ואם אני וממזי פה
כל העולם ואחותו
יחליפו צ'יק צ'אק טלפונים
גם אם דרומים, גם אם צפונים]
כיוון שאין זה "לא כלה"
(אך מה רבים בלא כלה)
אזעק ואשתדל המון
שאין זה שוק, לא תיאטרון
כאן המסך עוד לא ירד
כאן אין חשד בכל אחד
שאם כתב תגובה זוהרת,
אז הוא חושק בַּמֶחברת.
לכן אציע, רבותי
השידוכים תדחו, אולי
ליום אחר מתוך המלאי
(אל תשכחו לפנות אלי...)
[ליצירה]
אנאווג! ENOUGH
אני לא יכול לכתוב יותר תגובות אוהדות. זה פוגע במרקם הציני שלי.
אבל: השורות האחרונות מיותרות בעיני. מיץ פטל לא חי באותו שיר עם "נִתְעַרְבֵּל בִּגְבִיעֵי בְּדוֹלַח/ וְהָאוֹר יְשַׁלַּח בָּנוּ זַהֲרוּרִים". מצטער.
זה באמת שיר יפה.
תגובות