[ליצירה]
*.
למדתי את זה, ומיד אחרי יומיים רצתי לפה עם הספר ביד:
האדם הכואב תמיד
על עוונותיו ועוונות העולם,
צריך הוא תמיד למחול ולסלוח
לעצמו ולעולם כולו,
ובזה הוא ממשיך סליחה ואור חסד
על ההויה כולה,
ומשמח את המקום
ומשמח את הבריות.
ובתחילה צריך למחול
לעצמו
ואחר כך הוא ממשיך
מחילה כללית
על הכל
וכל הקרוב קרוב קודם
...
ומתגלה כל הטוב
הגנוז בכל,
ובא לברכת אברהם.
שאין דור
שאין בו כמותו.
(ערפילי טוהר, עמ' נג)
זו מתנה ממני, שמקווה שה' יסלח לו על כל אותם האנשים שעלולים לקרוא זאת לא נכון ולבוא לידי טעות.
אבל אולי האנשים שיקראו זאת נכון, יצדיקו את הסיכון.
עולם עולם.
[ליצירה]
*.
קודם כל, תודה על ההקדשה.
ברור שאת מסוגלת ליותר מהפי אנדים, השאלה היא אם את רוצה. סחתיין על הנסיון.
ובכל זאת יש משהו שלא אהבתי בסיפור הזה. הסוף רע, וזה טוב, אבל... קצת נגמר באמצע. הייתי מעדי יותר עומק לדמות של יעל, יותר לבדיות.
הרעיון המרכזי יפה ואת דבקה בו. באמת יפה.
(מצטער על הפטרונות של המשפט הראשון.. :)
[ליצירה]
לא תמיד אני יכול לשתוק.
ולפעמים שתיקה לא בונה, אלא להיפך, מכסה על סוד גדול בבטן שלא מתגלה לפה. והוא מפחיד אותנו ומתרחב בנו, עד שאי אפשר יותר לחסום, ובמקום לדבר קורים דברים אחרים, רעים.
לכי, ילדה אהובה, אל חלומות אחרים.
[ליצירה]
אין לי מושג איזה מספר וכגם לא כל כך מעניין.
אמנם נעדרתי מכאן זה שנים
אך יש שרשורים שאינם מתיישנים
ולמרות שעזבתי מירב כילדה
(וממזר גם הוא לא ענק לידה),
הנני זוכר איך גערתי בנער
שיפסיק לחפש בחורות בכל שער
ובפרט כשאביה עודו מתפרנס
(במידה ועוד לא ביקרו הכונס)
מכתיבת שירים חרוזים לתינוקות
על בלינצ'ס, פלאפל ושאר ירקות.
מה יהיה, רבותי, עד מתי ממשיכים
לדון עד-אין-קץ בעסקי שידוכים?
אולי תרצו, לשם הצידקות
לדון עוד פעם ב'בעיות רווקות'
(כדי שכל אם לילד תוכל להביע
דעה מתפלצת מרוב זעזוע
על כך שהנוער בררן וגאה
ובכלל, רף האלימות גם גואה
שלא לדבר על סמים, בתי ספר,
מצב כללכלי, בעיות קו התפר,
שכולם נגרמים, בלי יוצא מן הכלל
מכך שהבחור לא יוצא עם הכלל)
קדימה, אחים, את השיחה הטו
וראו איך כולם את פיהם יפתחו
אם צריך להשמיץ- כולם מעיזים
בשביל זה יכתבו אפילו בחרוזים
רק אנא מכם- שנו נושא,
כי כמו שאמרתי- אתם קרבים לפאסה.
תגובות