[ליצירה]
ילדים.
זה לא יפה לעשות דברים כאלה לאנשים מיואשים כמוני. פשוט לא יפה. אוי אלוקים.
מתקרבת- רק רציתי לומר, לפני שראיתי את ההתכתבות, שהפעם זה באמת באמת.
קרה לי משהו בפנים. איזה וריד התפוצץ באיזור הלב. אני עדיין לא בטוח.
[ליצירה]
*.
האמנם שירים עד כאן?
שירה היא לא מקצוע וגם לא קורס באוניברסיטה.
שירה היא לא משחק ולא תפילה ולא טיול.
שירה היא לא מכה ולא צליל ולא תנועה.
שירה היא לא כיוון ולא מגמה ולא אידיאל.
שירה היא לא צינור ולא צדיק
ולא בורא.
שירה היא לא אלוהים.
אבל השירה היא שלך ורק שלך ורק את, והיא חזקה כמוך ופחות ממך וגם קצת יותר, ושירה היא העונג שלך והחופש שלך והיופי שלך והשקיעה והזריחה.
את לא יכולה לעזוב את השירה, מית. גם לא כדאי לך לנסות.
חושב עליכם. אנסה לבוא.
[ליצירה]
ויתור על הנקודותיים בתחילת כל בית, ירחיק את הסוציאציה הראשונית משירו של גפן ויביא אותו למקום שבו את רוצה לראות אותו, "אל המוות והשכחה".
אל תשכחי להיות בריאה.
[ליצירה]
*.
משום מה יש לי תחושה לא נעימה בגב.
והיא מתחילה מהעובדה הפשוטה, שלי אישית הרבה יותר כיף וזורם לכתוב תגובה "אנטי דתית" מאשר תגובה "דוסית מעוצבנת".
אני חושב שכדאי שאנשים יחשבו לפחות את אותו מספר פעמים לפני שהם כותבים תגובה של "תנו לכתוב בשקט", כמו שהם היו חושבים לפני תגובה של "צריך להוריד את זה מפה".
ושימו לב: מתבוננת לא כתבה שומדבר "כופה". היא רק כתבה שהיא לא אוהבת את זה. זו לא סיבה להתנפל.
[ליצירה]
ליבי נחמץ.
אל תשקעי. תזכרי תמיד מה שאמרה ילדה טובה אחת, והוא כל כך נכון:
"אנחנו כל הזמן צריכים לזכור שזה מהלך, כמו כל דבר אחר שקורה לנו. אסור לנו לשקוע בתוך זה.
אני לא אומרת חלילה שאסור לזכור ושצריך לסלוח, אבל לא להתקע.
אנחנו עם שהיעוד שלו הוא לצעוד ולהצעיד קדימה."
אל תמחי זכרונות. הם יישארו איתך. הם יבואו בחלומותייך. הם ילוו אותך. כי הזכרונות שלך הם את. הם עושים אותך למה שאת.
עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל.
אנחנו נהיה חזקים.
תגובות