[ליצירה]
פיספסת!
ממך הייתי מצפה ל:
הם
---
ערימה סבוכה של ידיים ורגליים ושיער שטני עם חלקיקי עור קנדי, מרוחים על הרצפה לאורך 13 מטר שזה המרחק שעובר גוף במהירות מסוימת שפוגע בגוף במהירות אחרת...
או משהו בסגנון לפחות... יופי של כתיבה. וגם ידע לא מוסבר בתרבות אמריקאית שאני לא מכיר..
[ליצירה]
קודם כל, יופי שאת פה.
שנית, אהבתי את השיר ואת האינטימיות והצניעות שנכרכות בו, אבל דעתי היא שצריך להדק אותו.
הערפול בבית הראשון, מה היא הקופסה, מה רקום עליה, הזהות בינה לבין המפה הנרקמת, יצרו, אצלי לפחות, בלבול ולא עושר.
כדי להבהיר את כוונתי אשאל כך: מה רקום על המפה, חלומותיכם הישנים, או החלומות שלך לבד? אי אפשר להבין את זה מהשיר.
גם לא הבנתי למה לתלוש חוטים ממפה כל כך יפה... אבל הסוף יפה.
:)
[ליצירה]
*.
אחי אחי. האם ראוי כך לגלות סודות נסתרים?
גם אני תוהה עד היכן מגיע גבול הגילוי.
האמנם אנו דנים אותו ולא הוא דן עצמו? (ליקו"מ איפשהו)
על כל פנים, אני כאן, יותר ויותר עם כל שיר.
[ליצירה]
*.
יאיר...
אני מתלבט בין "הולך על ביצים" לבין "חוצה גבולות" או סתם "מטורף אחד מה עשית ממשנה סתמ(א)ית לחלוטין".
אבל..
אני בטוח שרוב הקוראים עד עתה לא ירדו לסוף דעתך העמוקה. לקוראים מוכשרים, ולהעלאת רמת הסיפור, הייתי מציע שתמחק את הסוגריים שבתחילת "רביעי" ("לא כל קשר"..), כי זה כבר כפית של כסף.
ניתן לדלל גם בהשתפכויות שלאחר מכן.
אוי, יאיר. גמרת אותי. לנשום עמוק, שוב. כמה נפלא.
[ליצירה]
*.
למדתי את זה, ומיד אחרי יומיים רצתי לפה עם הספר ביד:
האדם הכואב תמיד
על עוונותיו ועוונות העולם,
צריך הוא תמיד למחול ולסלוח
לעצמו ולעולם כולו,
ובזה הוא ממשיך סליחה ואור חסד
על ההויה כולה,
ומשמח את המקום
ומשמח את הבריות.
ובתחילה צריך למחול
לעצמו
ואחר כך הוא ממשיך
מחילה כללית
על הכל
וכל הקרוב קרוב קודם
...
ומתגלה כל הטוב
הגנוז בכל,
ובא לברכת אברהם.
שאין דור
שאין בו כמותו.
(ערפילי טוהר, עמ' נג)
זו מתנה ממני, שמקווה שה' יסלח לו על כל אותם האנשים שעלולים לקרוא זאת לא נכון ולבוא לידי טעות.
אבל אולי האנשים שיקראו זאת נכון, יצדיקו את הסיכון.
עולם עולם.
תגובות