[ליצירה]
*.
למדתי את זה, ומיד אחרי יומיים רצתי לפה עם הספר ביד:
האדם הכואב תמיד
על עוונותיו ועוונות העולם,
צריך הוא תמיד למחול ולסלוח
לעצמו ולעולם כולו,
ובזה הוא ממשיך סליחה ואור חסד
על ההויה כולה,
ומשמח את המקום
ומשמח את הבריות.
ובתחילה צריך למחול
לעצמו
ואחר כך הוא ממשיך
מחילה כללית
על הכל
וכל הקרוב קרוב קודם
...
ומתגלה כל הטוב
הגנוז בכל,
ובא לברכת אברהם.
שאין דור
שאין בו כמותו.
(ערפילי טוהר, עמ' נג)
זו מתנה ממני, שמקווה שה' יסלח לו על כל אותם האנשים שעלולים לקרוא זאת לא נכון ולבוא לידי טעות.
אבל אולי האנשים שיקראו זאת נכון, יצדיקו את הסיכון.
עולם עולם.
[ליצירה]
קודם כל, יופי שאת פה.
שנית, אהבתי את השיר ואת האינטימיות והצניעות שנכרכות בו, אבל דעתי היא שצריך להדק אותו.
הערפול בבית הראשון, מה היא הקופסה, מה רקום עליה, הזהות בינה לבין המפה הנרקמת, יצרו, אצלי לפחות, בלבול ולא עושר.
כדי להבהיר את כוונתי אשאל כך: מה רקום על המפה, חלומותיכם הישנים, או החלומות שלך לבד? אי אפשר להבין את זה מהשיר.
גם לא הבנתי למה לתלוש חוטים ממפה כל כך יפה... אבל הסוף יפה.
:)
תגובות