הכרתי את דוידי לפני שלוש שנים בדיוק, ומאז שהוא הלך- וגם לפני כן, בעצם- הוא לא מרפה ממני לרגע. אני סופרת רגעים, והם כה חסרי משמעות ליד דמותו, ליד ריח שערו, ליד עיניו. ליד עיניו. טלי היתה זו שהכירה בינינו. "תשמעי סיגל," היא קרבה אלי בערב יום שני אחד, ממתיקה סוד, "אני חייבת להכיר לך אחד מהשבט שלי –הוא משהו משהו" מיהרה להוסיף שראתה את פרצופי קצר הרוח. הייתי באמצע שטיפת כל הכלים של הדירה, לאחר שחזרנו מסוכות בבית של אבאמא, וממש לא היו לי עצבים. "מה פתאום החלטת? עזבי, טלי, אין לי כח-" "לא, לא אני אומרת לך," היא ממש התעקשה, "אתם בול אותו דבר". "מה, גם הוא מרושש? גם הוא אלרגי לאפונה? או שזה ההורים הפולנים שלו ששכנעו אותך?" אני תמיד עוקצנית כשאני שוטפת כלים בשתים עשרה בלילה. "אוף איתך, תביני כבר- הוא... הוא כותב שירים!" טלי חייכה בניצחון והתיישבה על השרפרף הכחול שלנו. אף פעם לא היתה לי סימפאטיה אליו. "את מבינה? רוחני כזה". היא ביטאה "רוחני" במלעיל עם שווא בח'. רוחְני. "אולי, לא יודעת" זרקתי לה עצם. "תנסי מה אכפת לך?" טוב, זה רגיל. "ואני אגלה לך עוד משהו? הוא הבנאדם הכי חתיך שאני מכירה. כל הבנות בשבט שלי- -" זה כבר התחיל לעצבן: "טלי די. אני לא מוכנה לשמוע יותר." סגרתי את הברז וחיפשתי מגבת מטבח להתייבש איתה. טלי שתקה אלי מתחתית המטבח, מנדנדת את רגליה המוצמדות. ככה היא תמיד עושה כשהיא חושבת. "אם זה מה שאת רוצה, אין בעיה". היא חייכה את החיוך הכי תמים שהצליחה לגייס, קמה ויישרה את החצאית ג'ינס המשופשפת. "לילה טוב". נישקה אותי ויצאה מהמטבח. זרקתי עליה את המגבת המגולגלת. אבל היא כבר יצאה. "א- וף" הטחתי כלפי המקרר הישן שלנו. "מה את זוממת שם, טלי בן- בסט?" הוא לא ענה. עכשיו, אחרי שאני מכירה כבר את דוידי, אין לי מושג איך היא הצליחה להביא אותו אלינו, אבל העובדה היא ששלושה שבועות אחר כך, דוידי גואלמן ישב בסלון שלנו כשחזרתי לדירה, ביום אחד גשום אחרי הלימודים. אני זוכרת את התאריך המדויק- י"א חשוון תשנ"ח. באוניברסיטה היתה באותו ערב הרצאה "על מורשת ודרך- יום הזיכרון השני ליצחק רבין". הפליא אותי שהאוניברסיטה בכלל מתייחסת לתאריך העברי, וחשבתי על כך כשסובבתי את המפתח בחור המנעול ופתחתי. טלי הסתערה עלי: "באת בדיוק בזמן! יש לנו אורח!" החיוך הענקי על פניה עוד לא היה חשוד בעיני. "אבל טלי!" לחשתי לה כשסגרתי את הדלת בזעם "אמרנו שלא מזמינים אורחים לדירה בלי ששואלים אחת את השניה!" "יש אורחים ויש דוידי" היא משכה אותי בשרוול, כמעט גררה אותי לסלון הקטן שלנו, שם ככל הנראה יושב דוידי המדובר. לא כעסתי. רתחתי מזעם. מה היא חושבת שהיא עושה? טלי עמדה בינינו כמו ילדה קטנה וניערה את התלתלים שלה. "דוידי," אמרה בייצוגיות משועשעת "תכיר, זאת סיגל, סיגל- דוידי." נענעתי בראשי בשתיקה. גם הוא. אולי אני אתאר אותו קצת עכשיו, אבל קשה לי. היה בי אז... משהו קשה שלא נכנע. שערבב לי את הכל. קצת כעס על טלי, ומבוכה בגללו, אבל בעיקר... הלכתי לאיבוד. בעיניים שלו. כמו שהשכנה הזקנה חנה, אהבה לומר על הבן שלה- "יה מה מיה איזה עיניים מתוק כמו דבש". ובאמת הן היו- משהו מיוחד. גדולות וחומות וילדותיות. והן השתנו בלי הרף- שנייה אחת חום דבש, ומיד לאחריה- חום כהה-כהה, כמעט שחור, ואז לחום נוטה לירוק. ובלילה... אבל אני מקדימה את המאוחר. אז, הוא ישב בשיכול רגליים על הכורסא הסגולה המתנדנדת (כי רגל אחת שלה יותר מדי קצרה) והיה נראה בדיוק במקום. "שלום". יש לו קול שקט-שקט, שבקושי אפשר לשמוע. "אני דוידי". עם המילה "אני" היה כבר נדמה לי שהוא אמר הכל. "סיגל". "מצטער על ההתפרצות, פשוט הייתי כאן באיזור וטלי ביקשה שאעלה לכמה דקות והיה גשם... אז אני רק גומר לקרוא את זה והולך". הוא החווה ביד על ספר שנח על הברכיים שלו. כל שירי לאה גולדברג ב'. שלי. "שלך? אני מקווה שאת לא מקפידה..." לא. אני לא מקפידה. אחרי כמה דקות שישבנו שם (גם אני מצאתי לעצמי איזה עיסוק. "מסות ומאמרים לאבא אבן", נדמה לי) וטלי מתרוצצת כל הזמן לשאול אם מישהו רוצה קפה, או מים, או עוגה (מהארון שלי), הוא פרק את רגליו המשוכלות, ועשה עם היד תנועה של "אני עוד רגע הולך". הוא הרים לשניה את העיניים מהספר וחייך בהתנצלות. "אתה יכול להישאר", אמרתי. זה לא מפריע לי. "לא נעים לי. אני תמיד נמשך אחרי המילים בשירים שלה. עוד שיר ועוד שיר... אני שוכח את עצמי." ראו שזה קורה לו הרבה. חייך חיוך קטן שצמצם לו את העיניים. כל פעם שפגשתי אותו, ביקשתי מאלוקים שיפסיק כבר לחייך, כדי שאוכל לראות את העיניים שלו תמיד.