בס"ד לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו. שואל את עצמי מי יעלה בהר ה', האם אוכל לו. מתייצב בתחתיתו ומביט למעלה אל הפסגה. תועפות הרים לו, ואני מתחיל להעפיל בהם. הצעדים הראשונים קשים עליי, אך היום, אם בקולו תשמעו, הוא יאזורכם כח. הקרקע היא כולה חול עדיין, רגליי שוקעות בו, וקשה עליי הטיפוס. בצעדים נמהרים אני ממשיך, משיל מעליי את החול, אוסר על עצמי לעמוד באמצע העלייה. עיניי משוטטות, מחפשות את הנתיב הכי טוב להתקדם, והם לא ידעו דרכיי, מסתבך, מקווה כבר לבוא אל מנוחתי. אני רואה מסביבי עוד מטפסים וצועק להם: "שירו לה' שיר חדש"! "ספרו בגוים כבודו"! אני מוחא כפיים בהתלהבות, ומידרדר קצת, נתזים של חול מכתימים אותי. אולי עוד לא הגיעה העת להתלהב. אני מנסה להאחז באחד הסלעים, ומתכופף, משתחווה בהדרת קודש, וכל הטיפוס הוא לשם שמיים. נושא מבטי אליהם- כל כך תכולים וזכים, דומים לכיסא הכבוד. כמָה אני כמֵה להגיע לשם. כבר מתחיל להיות גבוה פה וקשה לי להסדיר את הנשימה. האוויר דליל, ענן וערפל סביבי, ותחושות קודש כבר אופפות אותי. אני מותח את צווארי למעלה וברגליים צמודות שבקדושה צורח: "הִגידו השמים צדקו", "כי אתה ה' עליון על כל הארץ"! כל המטפסים מביטים עליי ומשתוממים. גם הם היו רוצים להיות איתי, פה למעלה. במבט למטה אני רואה שיש כבר כאלו שמתייאשים מהטיפוס- חלקם עומדים במקומם, חלק אף יורדים. מזמור, שירו לה' שיר חדש. כן, גם אתם שם למטה! תשירו! מה, אתם לא רואים? כי נפלאות עשה! הריעו! פצחו, רננו, זמרו, תעשו משהו! ממקום עומדי אני מתחיל להבין כיצד אפילו נהרות ימחאו כף. בעינים עצומות, ובשלווה עצומה אני משתחווה להדם רגליו, וממש יכול לדמות שאני קרוב אליהן. ניצב לי עם חיוך על פני, בידים נשואות כלפי מעלה, ועושה צעדים אחרונים אל הפסגה, שעד לא מזמן הייתה נראית כבלתי ניתנת לכיבוש. מתוך מחול הניצחון בו אני שרוי, אפשר לשמוע את קול ה' בכח, בהדר. אני שומע את פצפוץ הארזים ולחשי האש ויודע לבטח שהגעתי. ה' יתן לי עז להמשיך, בדרך המישורית הנגלית לפני, ויברך אותי בשלום. אני מביט אל הדרך, מחפש את האופק, את קידוש היום. שולח זרועותיי אל שאר המטפסים, מסייע להם לסיים. לכה דודי לקראת כלה. לכו ונלכה אליה. היא מקור הברכה. התנערו, קומו מעפר, התעוררו! אנחנו אוחזים ידיים, ופוצחים בריקוד משותף ומיוזע, ללא בושה או כלימה, בתחושה משותפת של כינון עיר על תילה. מימין ומשמאל פורצים עוד מטפסים, וכולנו, בשמחה ברינה ובצהלה, מרגישים את ההרגשה היחידאית של עם סגולה... ואז, פתאום, טפיחה על השכם: "סליחה, במה מדליקין?" אני מועד אחורה ללא עמידה איתנה, חסר חוסן כלשהו. מתגולל במדרון התלול על פתילת המדבר, ופי מתמלא עפר. כתמים של זפת שעווה ושמן קיק מתגלים על בגדיי. שמן שריפה, אליה וקוץ בה, איבדתי את ידיי ואת רגליי, ומפה כבר לא רואים שמיים, ולא שומעים קולות. רק בליל המורכב ממני וממילים שנס ליחן. אני נחבט בסלע המחלוקת שבין רבי ישמעאל לחכמים. "מפני כבוד השבת" אני ממלמל לעצמי, מנסה לקלוט איך איבדתי את כל מה שכבר היה לי. כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו, ואני יוצא מהיתקלות מכאיבה עם הגזע כשכבר אין בי כוח לקום. פתילת הבגד שקיפלתי לתוך מכנסיי בצאתי לדרך כבר בלויה וממורטת, ולא תוכל להזכיר לי איזה יום היום. אני מתיישב וחופן את ראשי בכפי. איני ירא יותר מפני גוים או לסטים ורק רוח רעה מושכת אותי עוד למטה, מספרת לי בנהמותיה הקרירות על חולים, ומסבירה לי מפני מה מתות נשים בעת לדתן. על שאינן זהירות. ואני, מה היה לי לעשות? כלום לא הייתי זהיר? המדרון תם, כמו גם כוחי. אני מוטל תשוש על האדמה, ושלום על ישראל. ואמרו אמן. לאחר חצי שעה בה סיפרו לי המנחמים עד כמה יפה היא השבת, ובלשונם העדינה והמוטעמת תארו לי קדושה מהי, אני קם לאיטי. צלליות כהות של ערבית כבר נראות בינות לעננים. אני מביט מחדש למעלה, אל הפסגה. האם אוכל לה?