נתקלתי בזה עכשיו, פתאום, וחשבתי בלבי: "נו, למה לא..."      שמן דגים /סיפור מוּכר בגרסה שלא (מוּכרת) היה היה פעם, לפני שנים רבות רבות, שאת מניינם אין איש יודע מפני שאף אחד לא שאל, חי לו, באופן מפתיע כמעט, איש. שמו של האיש לא רלבנטי לעניין כרגע, בעיקר מפני שעדיין לא המצאתי אותו, אבל מסתמא גם פרט זה יתברר בהמשך, כמו עוד כל מיני פרטים בסגנון כמה קלוריות יש במאה גרם מרגרינה לבישול. לאיש הייתה אישה (תודו שהופתעתם!), ושניהם היו עניים עד כדי מסכנות יתר. כל כך עניים, עד שהם היו מוכנים לשתות סופר דרינק אם רק היה להם הכסף לקנות את זה. כל כך רעבים הם היו. יום אחד, האשה נשברה: "שרוליק (הה, והנה השם של האיש) אין לנו אוכל, שלא לדבר על כסף. אין לנו כלום בבית! בעצם, אין לנו בכלל בית!!! אתה חייב לעשות משהו! אם המצב ימשיך ככה, אני אאלץ לנדוד לעולם החדש, ואתה יודע מה זה אומר לגבי הביטוח לאומי." יחזקאל (משהו ב´שרוליק´ לא נשמע לי טוב. מה אתם אומרים?) לא ידע מה זה אומר, אבל הוא פחד לברר, ולכן הלך למקום שקט בו יוכל לחשוב ולטקס עצה. הוא נכנס לבנק שעמד בדיוק בפתח המקום שהוא ואשתו נהגו לגור, וחשב. הוא אימץ את כל תאי המוח הוורודים שלו וניסה ...מה? כן, אני יודעת שהם אפורים, אבל מנשה לא יודע, כי הוא לא גמר יסודי בגלל בעיות סוציו-אקונומיות. אוף, קטעתם לי את חוט המחשבה. איפה הייתי? אה, שהוא חשב. ואז, פתאום, נדלקה לשלמה נורה (טינג!) מעל לראש, והוא נזכר בסיפור עם שפעם שמע, על איזו ארץ אחת שבה אפילו העצים עשויים מזהב. הוא החליט לנסות את מזלו, ולבדוק האם המזל יעמוד בנסיון ויבגוד בו שוב, ולכן ארז את מטלטליו שכללו בעיקר את תאי המוח הוורודים שלו, נפרד לשלום מאשתו -שנשארה לשמור על המדרגה שלהם מפני בוריס, זה שמנגן בכינור מעבר לכביש וכל הזמן פוזל אליהם במבט חשוד- ויצא לדרכו. הוא הלך והלך, ימים ולילות, לא אכל (כי לא היה לו מה) לא ישן (כי לא היה לו איפה), וכל הזמן רק צעד כמו אנרג´ייזר כשהדבר היחיד שמחזיק אותו זה התקווה להפוך את אשתו למאושרת (רומנטי, נכון?). לבסוף הוא הגיע. ושם, בשער המיוחל, ניצב לו שלט גדול וצבעוני עם אורות שנדלקים ונכבים כמו שיש בסרט שפעם הוא ראה מהטלוויזיה שיש בבנק, ובו כתוב שהכניסה מותרת לכולם, אבל לכאן אפשר להכנס רק פעם אחת, ולצאת רק פעם אחת. נו, מילא, עובדיה גם ככה לא התכוון לבלות שם יותר מדי, רק לקחת כמה מטבעות ולחזור, ונראה, אולי הוא גם ימצא שם קצת ביטוח לאומי בשביל אשתו. שמשון פתח את השער, וחשכו עיניו. הוא לא היה רגיל לכ"כ הרבה אור שקרן מכל דבר שזז ומיד עצם אותם. כשווידא שהוא לא חולם ("ממ. מסתבר שאני לא חולם") הביט מסביב, כולו מסונוור מאושר. כל-כך הרבה... הכל! הבתים, הכבישים, הכל היה עשוי מזהב. העצים הניבו מטבעות כמו בפינוקיו, הפרחים היו עשויים יהלומים, אפילו הציפורים שעפו בשמיים בהקו אור יקרות, אבל את זה יכול להיות שהוא דמיין. לא משנה, העקרון ברור. וואו, חופן מכאן והוא יהיה עשיר כ"כ שהוא יוכל לקנות 1000 כינורות, שבוריס יקנא!!! הוא התחיל לאסוף כאחוז תזזית מהאדמה, מהעצים, מהדשא, מכל מקום, דחף לכיסים, לשיער לאוזניים. וכששקל 700 ניוטון יותר מאשר קודם, החליט שעכשיו הוא יכול ללכת לקנות קצת אוכל. מזמן הוא כבר שכח איך מרגיש בן אדם שלועס. הוא נכנס לחנות הראשונה שפגש, והתחיל להעמיס מכל טוב. כשהגיע תורו, לקח חופן מכיסיו והניח בגאווה על הדלפק. "מה זה?" שאלה המוכרת במבטא צ´רקסי כבד. "זה כסף, כדי לשלם." ענה לה אבריימלה, וואי, הוא כבר לא זוכר מתי בחייו זכה לומר את המשפט הזה. מעולם, כנראה. "חה חה! (חי"ת דגושה) חמודי, אצלנו לא משלמים עם הדבר הזה. מה אתה חושב, הלכלוך בציפורניים שלנו כבר מזהב. אצלנו משלמים בשמן דגים." "?!" - לילה שלם העביר חבקוק בשטיפת כלים, אפל וחבוי ראש, ותהה לעצמו האם כולם כאן התחלקו על התאים הוורודים שלהם. שמן דגים?! יש לו כמויות של זה בבית. הפקיד בבנק תמיד מביא לו ולאשתו, הוא אומר שהוא לא צריך וכדאי שלפחות להם יהיה. האמת היא שגם להם אין מה לעשות עם זה, אבל בכל זאת הם מחביאים את זה מתחת לכספומט, כדי שבוריס לא יגנוב. נו, אבל צריך אוכל, נכון? אז יוס´לה התחיל לאסוף שמן דגים. להפתעתו הלך לו, כי שמן דגים היה המומחיות שלו. תוך כמה שבועות אפרים נעשה לאיש עשיר ומכובד, שם בארץ החדשה. היו לו כמויות של שמן דגים וכל האנשים בארץ סגדו לו. סוף סוף, אחרי 2000 שנות, הוא הרגיש את החיים הטובים. ואז, בוקר אחד, נזכר באשתו שבטח עושה מלחמות עיניים עם בוריס, והחליט שבמאה גרם מרגרינה לבישול יש 765 קלוריות! הוא ארז את כל השמן שלו והתחיל לחזור הביתה. הדרך הביתה הייתה קצרה יותר, או שסתם אין לי כוח לתאר אותה. בכל מקרה, אחרי כמה שורות הוא נעמד בפתח הבנק, כולו קורן כמו מיקרוגל ומנופח כמו פוליטיקאי בקמפיין בחירות. "אשתי! את לא יודעת מה הבאתי לך!" ואשתו, "מוועג?" מרוב התרגשות נעלמו לה המילים. "הבאתי לנו טונות של שמן דגים, עכשיו נהיה עשירים!!" את הטרגדיה המשפחתית אני אחסוך מכם, אני רק עוד אוסיף שאחרי הצווחות של אשתו והגעיות צחוק של בוריס, רחמים הבין שהתבלבל, והוא רצה נורא לבקש מאשתו שתמחל לו, ושהוא מצטער מעומק לבו על כך שאכזב אותה, אבל כל מה שיצא לו היה רק "אופס." אחד קטן. --- בעולם הבא (העולם האמיתי), אין חזרה בתשובה. הפלא הזה, שאם הגעת למסקנה שטעית, ושאכזבת, ושבזבזת את חייך על הדבר הלא נכון, ואתה רוצה לשנות את דרכיך, ובאמת הכל מחול לך ואתה פותח דף נקי, "שאלו לקב"ה - חוטא מה דינו? יעשה תשובה ויתכפר", קיים רק בעולם הזה. שלא נגיע לשמים, וכל הפמליא תשאל אותנו למה עשינו כך וכך, ולמה לא עשינו כך וכך, ולמה אספנו שמן דגים במקום מצוות, וכל מה שיהיה לנו להגיד זה רק "אופס".