סיפורנו מתחיל לפני 5000 שנה לערך, בערימת עפר קטנה אשר הונחה לה אחר כבוד במקום יפהפה, הנקרא בלשון תנ"כית "גן עדן". לערימת עפר זו היה תפקיד. תפקיד חשוב, לא סתם תפקיד כמו לארוז את השקיות בסופר, אלא משהו ההולך לשנות פני תבל. תכלית הטוב החליט שמערימת עפר זו הוא הולך ליצור פלא חסר תקדים. פלא אשר יגשים חוק חשוב מאוד, חוק שבלעדיו אין הטוב מיטיב. וערימת העפר התהוותה לה לבריה. לא סתם בריה כמו כל היתושים והחיות האחרות, אלא משהו מסנוור, אפילו יותר מהחמה. בעקבות בעיות מרחביות קלות המצמצמות את ערימת העפר לתחום התפיסתי, נאלצה ערימתנו להעביר את כל המציאויות לאותו מישור תפיסתי, הנקרא בלשון ימינו "הגדרה". וכך החלו היקום ונספחיו לקבל משמעויות קבילות, החל מדברים נשגבים כמו תכלית הטוב וכלה במגדיר צמחים סינטטי. ולקח לערימה שלנו הרבה זמן להגדיר מהו "סינטטי". לערימה היה טוב עם ההגדרה, ולהגדרה היה טוב עם הערימה, ובאופן כללי הם השתדלו שלא להפריע יותר מדי למהלך התקין של היקום ונספחיו. עד שיום אחד, בגלל איזה נחש עלוב אחד, עשתה הערימה טעות. אם עד עכשיו נאלצה להגדיר לעצמה "אמת" ו"שקר" ותו לא, הרי שמעכשיו נחו במילונה גם המושגים "טוב" ו"רע". וזה היה מבלבל. למעשה, הערימה וצאצאיה סובלים עד היום מאותו בלבול בלתי נמנע, שכן דברים הנראים אובייקטיבים למדי מתגלים לאחר חקירה קצרה כסובייקטיבים בצורה בלתי ניתנת לערעור. וזוהי בעצם תכליתם של כל מיני וויכוחים עקרים על פלורליזם וריבוי אמיתות שערימות העפר אוהבות לנהל. אך נזרי הבריאה לא הופרעו מלערוך את חייהם גם במתכונת זו. הם התרגלו, כמו שאומרים. ודי בקלות, למען האמת. אחד הדברים שהנזרים טובים בהם זה להתרגל. ולהוכחה, הם עושים את זה כל הזמן. ולאף אחד זה לא הפריע. עד שיום אחד, והדעות חלוקות מתי בדיוק זה קרה ומי האשמים, השתלב בשפת הדיבור המונח: "נורמה". ומיד אחריו בספרינט מהיר חסר עקבות נכנס לתמונה גם "מחוץ לנורמה". ואז התחילו הבעיות. ערימות העפר החלו להקים מועדונים פרטיים. כדי להתקבל למועדונים אלו היה צריך לענות על כל מיני קריטריונים שונים ומשונים שאילו לא היינו ערימות עפר בעצמנו לא היינו מצליחים להעלות אותם על בדל דעתנו, החל במקום המגורים וסוג בית הכנסת וכלה בפילוסופיות חיים ותדירות אכילת הבשר. המצב היה והווה קטסטרופאלי. ערימות יצאו, חזרו ונכנסו לתוך מועדונים שסילקו אותם בבעיטה, או כאלה שקיבלו אותם בזרועות פתוחות בתוספת טיפ. המעברים היו חדים ומהירים. או שאולי, לא מספיק. העולם נחלק לשני סוגי ערימות: אלה שלא נתנו לנורמה להשתלט על חייהם והעמידו לרגלם את נר האובייקטיביות הסובייקטיבית, ואלה שלא הצליחו. ויש החוששים שהם גם לא ניסו. ואותה קבוצה שניה, יצרה את הבעיה העומדת בעינה שלא מבינה לאן נעלם טווח הראיה שלה. כי הקבוצה האומללה הזאת, החילה את הנורמה גם ובעיקר על ערימות עפר אחרות. ערימות עפר תמימות ונפלאות, שעקב בורות מטופשת ואטימות לא מודעת הפכו מרגע הולדתם ל"לא נורמליות". ונאלצו לעבור עוד גדר משלל הגדרות שעברו ויעברו בחייהם המורכבים. את גדר החברה. את אותן ערימות עפר שאומרות משפטים חסרי מחשבה בסגנון: "ראיתי על הפנים שלה שהיא לא נורמלית". את אותן הערימות שדפוסי המחשבה שלהן טבועים בדעות קדומות שאם לא היינו ערימות עפר בעצמנו לא היינו יכולים לדמיין בכלל מי המציא אותן ולמה הוא טרח לעשות את זה. יש אומרים שזוהי הגדר הכי קשה. וכמה מיותרת היא. ואולי, יום אחד, כשכל ערימות העפר יצליחו להשתחרר מכבילתה החונקת של הנורמה ונספחיה, אז אולי יזכו אותן ערימות עפר, להקרא "אדם".