ריח בושם עדין עמד באוויר, ואיתו ריחף ריחה של הקדושה. הקסם הזה, תמיד נמצא בשעה זו של בין הערביים. היא הרימה את מבטה מעל המילים הקטנות והביטה מסביב. הווילון הלבן, המפריד, סינוור אותה לרגע. מאחוריו, בין מגוון הכיפות המבצבצות, היא חיפשה את החלון. השמיים התכהו בלי ששמה לב. לידה התיישבה נערה בסרפן שחור עם ורדים אדומים. אף פעם לא אהבה ללבוש שחור. בייחוד לא כזה עם ורדים אדומים. הנערה חייכה אליה בהתנצלות ופתחה את הסידור. היא חייכה חזרה, זאת חברה שלה. תמיד יש את אלה שבאים מאוחר. היא אף פעם לא מאחרת. מקפידה להגיע בזמן, עוד לפני שמתחילים מנחה כדי שתספיק להגיד את התהילים השבועי. המלמולים השקטים התעצמו והפכו למנגינה אחת אדירה, מלווה ברעש הספסלים הנפתחים. היא סידרה את השמלה והתיישבה. אפילו שקנתה אותה במדרחוב בקיץ שעבר, לא נמאס לה ללבוש אותה. היא יפה, השמלה. לבנה. נזכרה בקיץ שעבר. כל כך הרבה זמן עבר מאז שראתה אותו לאחרונה, אבל הפרצוף שלו נשאר חד בדמיונה כאילו רק עכשיו נפרדו. השיחה האחרונה שלהם עדיין רצה לה לפעמים בתוך הראש. הפכה דף. כבר מזמן הייתה צריכה להפוך אותו. זה מה שקורה למי שחולם. היא ניסתה להתרכז אבל המחשבות סחפו אותה רחוק רחוק מכאן. נסיון אחרון להלחם בהן, אבל היא כבר מתייאשת, נכנעת להן, שיובילו לאן שיובילו. ממילא כבר התפללה מנחה. כולם נעמדים בבת אחת. קדיש. אמן. היא הסתכלה מסביב. אותן נשים שבאות כל שבת עם אותם כובעים פרחוניים וכמעט אותם ילדים משתרכים עם קוקו בלונדיני וכיפה עצומה. והחברות שלה, אותם בגדים של האופנה הדוסית האחרונה, אותן חצאיות שקונים בחור בקיר עם חולצה רקומה של בת עין או זאת החדשה מפוקס. לרגע גם היא נבלעה בתוכם, נמחקת, נאבדת, כמו כולם, כאילו סוחפים אותה למקום שאי אפשר לצאת ממנו. היא לא אוהבת מסלולים קבועים. מתיישבים. הרב מתחיל לומר את הדרשה. החברות שלה מתעוררות לחיים ובחסות הווילון מחליפות מעט מחוויות השבוע. והנשים, האמהות של הדור החדש, בין משפט למשנהו גם הן, כמו כולם, מרכלות על הבן של ההיא והשכנה של הזאת. תינוק אחד פרץ בבכי. אווירה של צביעות עטפה אותה והיא הרגישה בחילה. מחניק. גם אתן שמתן לב שכל כך חם פה או שזאת רק אני? אני מרגישה שאני עומדת להתעלף, אני חייבת אוויר. כן, כדאי שתצאי, באמת את נראית לי קצת חיוורת. היא קמה. מנסה להשתחרר מכל מה שלוחץ עליה. התחילה ללכת לכיוון הדלת ופתאום נעצרה. [גם עכשיו כשהיא משחזרת את זה, היא לא מבינה איך זה קרה לה. כמה שהפכה והפכה בעניין, היא לא מצאה שום סימן שיכול היה לספר על מה שעמד להתרחש. כולם אומרים שזאת הייתה נפילה חד פעמית. אמא שלה אומרת שעם כל הלחץ שהייתה נתונה בו בימים האחרונים זה היה חייב להתפוצץ איכשהו. והיא עדיין מנסה להבין מאיפה היה לה, לילדה שאף פעם לא מורדת, אומץ.] זה הגיע כמו מעולם אחר. בהתחלה היא לא שמעה את זה, אבל זה הלך והתגבר, מפלס את דרכו לאט ובבטחון. זה היה קולה שלה. הוא הלך והתעצם, הלך והשתלט, מילא את ההיכל כולו מקצה לקצה. היא שרה. זה היה שיר יפה, בזה גם הם מודים, אבל איש לא מוכן להגיד מה הוא היה, ואולי אף אחד לא זוכר. שקט השתרר. רק הקול שלה, מתנגן עם איוושת המאווררים, בטוח בעצמו כאילו בשבילו נברא העולם. היא רצתה ללכת, אבל גופה לא נשמע לה. נעצה עיניים בווילון, מפחדת להסתכל לצדדים. היא יודעת שזה אסור. לחץ. משהו פה הולך להתפרץ. הידיים שלה רעדו. היא קפצה אגרופים, התכוננה. קול חד וחזק חתך את המתח. גבר הרעים בקולו מהצד השני ושאל ברוגזה מי זה עושה שם רעש ומפריע לרב. עוד ועוד קולות הצטרפו, ביקשו, ציוו עליה שתפסיק. אבל היא בשלה. עומדת ושרה. אבל הקול שלה התחיל לקפוץ והשפתיים רטטו. אשה אחת נעמדה מולה וצעקה עליה משהו בעיניים כועסות ואטומות, וחברה שלה ניסה לדחוף אותה לכיוון הדלת. מעזרת הגברים נשמעו מחאות על המחדל, תוציאו אותה מיד, מה זאת השערוריה הזאת. היא הרגישה יד שמשכה אותה לכיוון הדלת. השפתיים שלה ננעלו. לכמה זמן, לא ידעה. היא נאחזה ביד הזאת כמו קרש הצלה, כמו שתינוק מחזיק את אמא שלו בעולם של זרים. הדלת נטרקה מאחוריה והיא התנשמה בכבדות. השקט שבאוזנייה הלם בה כמו אלף תופים. עיניים מודאגות הביטו בה, עיניה של נערה בסרפן שחור עם ורדים אדומים. היא אף פעם לא אהבה ללכת עם שחור, אבל דווקא הורדים האדומים נראו בסדר. היא עזבה את היד והתחילה לרוץ. ---- ,Oh no I've said too much" I set it up. ,That's me in the corner ,That's me in the spot light "...Losing my religion