חנה צועדת במצעד הגאווה. כבר 27 שנים שהיא צועדת במצעד הגאווה, בגאווה. יש אומרים אפילו התנשאות. ואף אחד כנראה גם לא יעצור אותה בדרכה אל היעד, שעובדתית, ספק אם קיים. לא מפריע לחנה שמתלחשים מאחורי גבה הדקיק. כלומר, זה מפריע לה מאוד, אבל רק כשהיא שומעת את הלחשים. וגם לפעמים כשנדמה לה שהיא שומעת לחשים ושברור לה שמתלחשים עליה, אפילו שכנראה שהם לא. אבל זהו מחירה של הגאווה. לא מפריע לה שזה לא טבעי, הגאווה הזו, ובודאי התוצאה הגלמודית שהיא טומנת בחובה. אמנם, כבר בכיתה א' לימדה אותה המורה חנה, נשואה פלוס שבעה כתוארה אז (וסבתא לעוד כמה כיום, כן ירבו לאוי"ט), ש'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד'. ואיך כשתהיינה בנות 23 מקסימום, מתוקות שלי, יהיה לכל אחת מכן בעל ירא שמים ותלמיד-חכם מופלג, שני ילדים וקרוואן בשומרון, המשיכה וניבאה. אבל במקרה של חנה זה קצת התפספס. ונכון גם שכל החברות שלה מאותה כיתה, ואף מהאולפנה החסודה בה קנתה תורה ודעת ואפילו מהשירות והפקולטה כבר מימשו את החזון. אבל, כן כן, חנה היא אחרת. שונה. האבל הוא כידוע נשקם של אלו לא מסתדרים לגמרי עם המערכת, אז גם לחנה יש אבל פרטי משלה. חנה נולדה שונה. כך יצר אותה הקב"ה. יכול להיות שזה עניין גנטי, הן גם בת דודתה ליאורה, כבר בת 33, היא גאה. יש גם מחקרים שמראים שלגאים כמוה יש כנראה מבנה מוח קצת שונה. נתונים מספריים מדברים על משהו כמו 10% גאים וגאות בכלל האוכלוסיה, לרבות בחברה הדתית. ולדעת חנה, יש אפילו הרבה יותר. צאו ותראו. אז מה אני יכולה לעשות? היא מתריסה קבל משפחה, חברות, עם ועולם. ככה השם ברא אותי. בצלם הגאווה. מה, אני צריכה לוותר על האושר המושלם שלי? על החלום? על הסיכוי לאהבה אמיתית - וכל זה רק בשביל שכולם יסמנו לי "וי" ויזמינו אותי לחתונות של הילדים שלהם ביחד עם "בן זוגה" שיחיה, ויהיו מה זה מרוצים ומאושרים מכך שהתחתנתי? למזלה של חנה, לא כימים הראשונים הימים האחרונים. פעם, גאווה הייתה דבר שלא מדברים עליו בקול. שמחביאים אותו בחדר בבית של ההורים מתחת לשטיח הישן והכעור. שחס וחלילה אף אחד בקהילה לא ידע או יחשוד. אך כמובן שהיה מאוד קשה להסתיר את זה, כי כל הגאים והגאות כבשו את תאוותם והתחתנו כמו כולם בגיל 20, ומי שלא, די בלט. אבל היום תודה לאל, זה כבר ממש אופנתי ויש הרבה בחורים ובחורות בקטע של הגאווה. זה כבר ממש לא סיפור גדול לצאת מהשטיח וגם לא מהארון. אף אחד לא מחביא את זה, וגם ההורים כבר לא לבד. אפילו בירושלים, עיר שמרנית וקדושה מטבעה, יש כמעט כל שבת מצעד גאווה. הם מתכנסים להם כך בערבי שבתות, מאות אולי אלפי גאים וגאות, מסתובבים להם שם בין קטמון לרחביה, מרגישים אוונגארד דתי-תרבותי סולל דרך המצפצף על הדתיות האנכרוניסטית. וגאים במה שהם. או לפחות משתדלים להיות, גם אם חלקם מקלל בתוך תוכו את הגאווה הארורה הזו. מה יהיה?!? שאלה אמא את חנה, כשביקרה אצלה לאחרונה ועיניה דומעות. אמא, שידעה כמה רגעים קשים פה ושם בחיים שלה. שבסך הכל רוצה לראות את הילדה שלה מאושרת.שמבינה שאם לא עכשיו, יכול להיות שאימתי ישאר בסימן שאלה לנצח. שבטוחה שאם חנהל'ה שלה רק תטעם קלות מהדבר האמיתי היא תבין כמה רגעים יפים הקריבה בחייה לריק, על מזבח הגאווה. אני לא יכולה יותר! זעקה חנה בבכי. מה אתם רוצים שאני אעשה? שאכבול את עצמי מרצון 'ככה סתם' לאיזה חמודי עם כיפה ומקצוע, אבל אחד כזה שאני לא אוהבת ולא נמשכת אליו בכלל, רק בשביל שתוכלו לישון בשקט ולהתהלך בחופשיות סביב שולחן הקידוש בבית הכנסת בשבת בבוקר?! תבינו את זה, ככה הוא ברא אותי! אני לא יכולה לשנות את עצמי. אבל בתוך תוכה היא יודעת שזו היא, ולא הוא. שהוא ברא את כולם עם קשיים ובכל זאת ציווה עליהם לפרות ולרבות ולהקים בית בישראל על-ידי חופה וקידושין. והיא יודעת שהוא גם דורש לעשות את זה כמה שיותר מהר, ולבן 20 שמשתהה הוא אומר 'תיפח עצמותיו של זה'. וקשה לה עם זה, כשהיא נזכרת בעובדות הפשוטות האלו לפעמים בין ברכה לברכה באמצע שמונה עשרה. וזה קצת מביך אותה, דווקא בתור הרבנית של הסניף לשעבר. והיא יודעת שאין עצה ואין תבונה כנגדו, והוא יודע למה היא עומדת איפה שהיא עומדת. לבד ובגאווה. אבל זה עדיין מרתיח אותה לשמוע את האמת הזו מאנשים אחרים, שלא עמדו בניסיון של הגאווה ורק יודעים להטיף מוסר לאחרים בחוצפתם. לכן, כנראה שהיא תמשיך לחיות עם הגאווה. כנראה שהיא תמשיך לפסול כל אחד שלא בלונדיני, שרירי, שזוף, רזה, מוצק, דתי רציני, חכם, מצליחן, בעל חוש הומור, מגניב, מיוחד, עשיר, חמוד וכל תכונה נוספת שתמשיך ותשכלל את התמהיל הבלתי אנושי שרקחה לה, בגאוותה. לפעמים היא תסכים לצאת עם כאלו שקצת פחות, בשביל לזרוק אותם אחרי שעה וחצי. אבל היא עדיין תמשיך להאמין, או לפחות לדמיין שהיא מאמינה, שהיא עוד תמצא אותו את בן האלהים הזה שלה. ובינתיים תשלם את המחיר. זה מה שמגיע לה, בתור כלילת מעלות. בתור בחורה שונה. אחרת. לא מההמון. איכותית. וזה מה שהיא תקבל, והיא מוכנה להמתין. מגיע לה. עוד תראו. זה מחיר הגאווה, וגאה לא נסוגה ממחיר קצת גבוה ולא תתפשר בשביל הנחה. חבל שלעיתים הוא גבוה מדי, מחיר הגאווה. וחבל שלעיתים, מצעד הגאווה נמשך לנצח. הוא מוביל לסוף של אותה דרך שרצופה כוונות טובות.