כמה מילים על אהבה נמנו וגמרו רבותינו, הורינו, דודותינו, השכנה ממול, ההוא מה"בית-כנסת", מורינו וכל מבקשי טובותינו: נוח לו לרווק שלא נברא, משנברא. ועכשיו משנברא, יפשפש במעשיו. ולמרות שקיימא לן שהרווקות גזרת שמים הוא ואין אנו רשאין להרהר אחריה, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, ותתחילו לצאת ולזרום ולראות ולגעת, ויש מליצני הדור שאומרים אף פירצו גדר, ר"ל. דהרי, בידוע, שלו רק היה מכפיף עצמו בענווה ונמנע מלדחוק רגלי שכינת האהבה בגאוותו, לו היה פתוח, משוחרר, מסביר פנים לכל בריה ומברך על הטובה כשם שמתלונן על הרעה, מובטח לו שהיה מוצא זיווגו כהרף עין ממש. כמו כולם. ואין לו לחוטא אלא להלין על עצמו הוא, שהוא הוא סיבת כל הקורות אותו, דקיימא לן: הכל בידי שמים, חוץ מצינים בפחים. ואף רשעים שברווקי ישראל מודים על שיש בכך ממידת האמת, ולו היו ממאנים לסבור שבת האל ורוח הקודש היא הצלע המזומנת להם מערב שבת דששת ימי בראשית והנה הנה ויגלוה בקרוב ממש, אוי-אוי-אוי ואף על פי שתתמהמה עם כל זה אחכה לה, מן הסתם כבר היו נמנין על כת המסודרין והמאושרין, בבחינת תפסת מועט – תפסת, ויכלו ללטף טפיהם לעין כל בעת קריאת התורה, בין גברא לגברא, במקום לעיין ברש"י על אתר, שם. ומשלא עשה כן, באתה העבירה וטופחת לו על פניו, בבחינת הלעיטהו לרשע וימות, וחשוב כמת (יענו, אפ'חד לא סופר אותו). ולא כמת סתם כי אם כמת מצווה, שמחוייבין כל ישראל לסייע בידו ולהציע לו את אחייניתן, בת שכנתן וכיו"ב (ושמא לקברו עמה). ואם יסרב חלילה, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (ובמקצת קהילות כופין אותו עד שיאמר אוהב אני) והרי הוא מונח בקרן זווית, מתוסכל, חסר ביטחון, אובד עצות ותקוות, בועט בקירות, משוטט באתרא דוירטואלי"א, מביט בקנאה בילד הטיפש של השכנה ברכה, ובבתה המכוערת של הדודה מינה, שבאו תחת חופה וקידושין והגיעו לידי בגרות והגשמת החזון. עשו משהו עם החיים שלהם. ולא שחלילה ישנה עתה מדרכו הרעה, בבחינת עבירה גוררת עבירה, תן לחכם ויחכם עוד, בעיני עצמו. ונאלץ הוא לכתת רגליו שוב ושוב לבתי משתאות של קהוו"ה, ולספר בפני כל ריבה וריבה שיזכה לראותה כשעה את קורותיו משכבר, את חוויותיו, יחסיו עם בוראו, עם הוריו ועם אחותו, מה אהב ומה שנא, מה עושה לו את זה ומה לא, מי בליבו נגעה, למה שנה ולמה פירש, ולהוכיח שוב כי להגיע לידי מידת הערטול, אפשר גם עם לבוש מלא וללא שמץ תשוקה. אופס, כבר מאוחר. רוצה להזמין חשבון? ומדי חתונה או אזכרה לא עלינו, יאלץ להתחמק מעיניה הבשרניות של הדודה טובה, שבסך הכל רוצה בטובתו ומתה לראותו עם בחורה. ואף הדודה פעסיל תסביר פניה אליו ותאמר בטוב ליבה שלו היה גדל בקהילתם החסודה, כבר היה "מסודר" פלוס שלוש, כפשוטו ממש, כדרך חסידים ומתנגדיהם שבישראל. ויזהר טפי מאותם שכפרו בעיקר ממש, ואיבדו אמונתם התמימה ברומנטיקע"ה, שעליה חוצבו אגדות, נכתבו שירים ונתהללו מיתוסין (וידוע מעשה בחסיד רומיאו עב"ל הגבירה י' דמסרו נפשם על אמונה זו). וכבר ראינו כמה מהללו אשר שמו כל תקוותם במישהי שיהיה לי נעים איתה, ותו לא, ר"ל, ואין להם עסק כלל באהבה שהובטחה לנו ולאבותינו מקדמת דנא. ואל יהיה חלקנו עמם, שלא זו שנטשו דרך כל באי עולם מקדמת דנא, בבחינת על תיטוש תורת הסיקסטיז, אף שמטו מתחת רגלם כל ניצוץ של האהבה תתברך, שהיא מסובב כל הסיבות ממש, היא תורה והיא שכרה, היא הוד החיים והיא הדרם. ואם כן, למה לו חיים כלל, והרי אף בעיני עצמו הוא חשוב כמת, ר"ל, ובאנו לידי מ.ש.ל, לשיטת כל הנ"ל. ולמרות זאת המשיכו לעבדה כמי שכפאם שד ולייחל בתוככי ליבם, משל היו הרהורי כפירתם רוח שטות בעלמא, ונתנמנמו באמונתם כסוס בלבד, כהרף עין, אך יום יבוא וידעו אהבה מושלמת, קסומה, עטופה בנייר צלופן דביק. דהרי, כוחה של אמונה, אף העיוורת, גדול מצוק העיתים ופגעי הזמן, ואף שנסתרת הלכה למעשה, כמעשה יום ביומו, עזה כמים האמונה באהבה ויוצאת שהיא מחוזקת. או שלא. רווק, יסודו בעפר, וסופו בעפר, והווייתו בעפר, ואף אם ישכיל, יעשה כסף, יברא עולמות ויחריבם, יוסיף טוב וירבה אושר, משול ונמשל הוא כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל, וכצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח. וכחלום יעוף. ועד יום מותו יחכה לה.