אז איך שהסיוט נגמר ברחתי משם. זה הרי ממש קרוב, חמש דקות בגולף החדשה. בסך הכל מרחק "כמטחווי קשת", כמו שקוראים לזה בפורומים של 'צורה' (יש בחורות פואטיות שזה מה-זה מרשים אותן). רבע שעה אחרי שזה נגמר, כשעדיין מתהפכים בקרבי חישובים פיננסיים, מס שבח מקרקעין, זיכויים, ניכויים ושאר מרעין בישין, כבר ישבתי שם בפנים. היא ליטפה אותי והרגיעה אותי ברחש האהוב והזכור לי כל כך לטובה, עוד משנות נעוריי רוויות ההורמונים התוססים, הורמוני הרוח. למרות שקצת עזבתי אותה, למרות שהקשר בינינו כבר לא כזה אינטנסיבי כמו פעם, עדיין משהו נשאר. בסופו של דבר, מכל אלו שנתתי להן להיכנס אלי פנימה, היא היחידה שהשאירה בתוכי חלק ממנה, וגם לקחה חלק ממני, בתמורה. הבטתי ימינה. שני אברכים מצומקים, זקן מדובלל, כל קשר בין החולצה למכנסיים מקרי בהחלט, סנדלים, ציציות בחוץ ומבט מרחף, "מגלגלים עיניים לשמיים" כמו שקוראים לזה במאמרי פובליציסטיקה ב"הארץ", ביררו בקול חרישי ועדין האם דעת ה"קצות" ברמב"ן בסוגיית 'גוד או אגוד' חלוקה על שיטת ה"שערי יושר" בהבנת ה"שיטה מקובצת" בריש גיטין. כל-כך רציתי להצטרף אליהם, לצלול למסע, העדין והמרומם…יבמות, כתובות, בבא קמא… להתנתק מכל ההבל מסביב, מיסוי בפירוק חברה מוגבלת בערבות, אופציית 'Call' או אופציית 'Put', לשקוע שוב בעולם ארמי קדום ונישא, מלא הוד ומסתורין, שוורים שנוגחים פרות שנמצא עוברן בצדן, אבל מה יהיה עם הבחינה בחשבונאות פיננסית ב', לעזאזל? אני עובר או נכשל? ואיזו משכורת אני בכלל שווה בשוק אחרי שאקבל את הרשיון? ובכלל, הרי שני החוכמים האלו ימשיכו לשבת ולהתפלפל בפינה הזאת גם בעשור הבא, והבא, ויביאו לילדים קצבה ממשרד הדתות. קמתי מיד ויצאתי במהירות, האם זיכוי במס הכנסה תופס גם אחרי השנה השלישית בה לא קיזזתי הוצאות, או שבכלל הרפורמה החדשה ביטלה את כל ההטבות באופן זמני? אם כבר רפורמות, חשבתי לעצמי, תראה את הבייניש הזה במדרגות, אותה חולצה משובצת שירש מאביו שעל כתפו רכב הרב לוינגר בסבסטיה, אותם גרביים שלא הוחלפו כבר שבוע ומפגינות נוכחות באפי, זקן מדובלל, וחיוך. ורוגע. ורק הסנדלים השתנו למשהו קצת יותר אופנתי, חיקוי של "שורש" שבטח מיוצר באיזה כפר ערבי. ממש לפני שנכנסתי חזרה למכונית, פגשתי את איציק. איציק, ההוא שהיה אתנו בטירונות והיום הוא אברך בשיעור יג. בטח כבר לומד לדיינות או איזה משהו נחשב אחר, חשבתי. עזוב אותך, לא בשבילי הכיבודים האלו, אני לומד למען כלל ישראל ורוממות רוח האומה בטהרתה, כל הבלי הזמן האלו לא מעניינים אותי, הרקיע שחקים במילים פשוטות, באשר יוליכני ה', לשם אגיע. את רעייתי אתה מכיר? אי שם, בינות לחצאית ארוכה ("כאורך הגלות", ע"ע הפורומים של 'צורה') וחולצה מטריקו דהוי בצבעי ירוק-תכלת, בצבצה כתר-מלכות. כך קראו לה הוריה, מייסדי ישוב קסום בגבעת טרשים בלב השומרון. ניסיתי לאתר איזה זיק של נשיות, אבל הזיק קצת נחבא מפני. או שלא. אבל מה הוא בכלל צריך נשיות, איציק, זוטות חומריות נמסות כדונג באש חזון רוממות האומה. ובכלל תמיד גרסנו שאין כמו החיבור בין שמיים לארץ, חשבתי לעצמי כשדהרתי בחזרה לכיוון העיר הכי לא ישראלית בארץ. הרי, החוכמה זה להמשיך ללמוד, לשמור, לעשות ולקיים ועדיין להתפרנס בכבוד, לבנות וליצור, ללכת לקולנוע, כדורגל, מסעדות יוקרה ומלונות מפוארים. והעיקר, ששער האג"ח מסוג "המרה" יעלה כבר וייסב לי קצת נחת. אבל היא עדיין לא מרפה ממני. הקסם שלה נעוץ בלבי. היא ממשיכה לבחון אותי יום-יום. קמת בשבילי מוקדם, הבוקר? קראת בערב את מה שכתבתי לך בספר עם הדפים המצהיבים או שתישאר עוד שעה בעבודה? (הזרה?). אנחנו עדיין נמשיך לדבר כל ימי חיי, אולי אפילו יותר מזה. אבל תמיד ארגיש שאולי למרות הכל, אני בעצם בוגד בה. ואולי לא. ואולי כל התשובות נכונות. ואולי אף תשובה אינו נכונה.