ובסופו של דבר הכל התגלגל לאותו מקום. את מקומה של האסרטיביות הצינית תפסה רגישות לא טיפוסית שהורידה את מפלס הנוזלים בגוף תוך ניקוז איטי אך עקשן לעבר העיניים. להירדם כבר לא יכלה, ולא עשה רושם שזיפזופ בשלט מיטיב עימה באופן כלשהו. עוד התלבטות של שתי שניות והמסקנה הנחרצת לא בוששה לבוא: הגיע הזמן לאכול. דומה שהסולידריות השקטה שהביעו מיני האוכל השונים נגעה לליבה, אחרת אין דרך להסביר את השימוש הפתולוגי שלה בהם כבמשככי כאבים. אולי היה זה האופן בו החליקו בשקט ובלי טרוניה על אי-לעיסה מספקת לעבר קיבתה הפצועה,ואיכשהו ליטפו בדרך את הלב, וניגבו את דמעות העיניים. תמיד תהתה אם אכן הייתה להם יכולת מופלאה זו, או שהיא ניתנה להם באין דורשים אחרים לתפקיד. דווקא אותו יום התחיל טוב. מזג האוויר היה נעים, לא חם מידי ולא קר מידי, ולא היו פקקים בדרך. יונתן אפילו שלח לה הודעה כתובה ואיחל לה בהצלחה ויום טוב. הם כבר חודשיים ביחד ונדמה היה לה שאתמול לראשונה נטשו לרגע את התחרות "מי מצחיק את מי יותר" ודיברו בכנות מפתיעה על החֶסֶר. שום דבר לא הכין אותה למה שעתיד לבוא. * על הפרזנטציה הזו היא עבדה נון-סטופ בחודש וחצי האחרון, מגייסת את כל כוחות השכנוע שלה כדי שהמממנים יאשרו את התוכנית עבור המרכז לנפגעות תקיפה מינית. מאז שהחלה להתנדב במרכז, שלוש שנים קודם לכן, נשבעה שתעשה הכל כדי שהתוכנית שלה תקרום עור וגידים. היא הגיעה שעתיים לפני הזמן שנקבע, כדי שתוכל לסדר בנחת את חדר הישיבות, את מקרן השקפים, את דפי הראיונות האנונימיים שעשתה במשך השנה האחרונה, נדהמת בכל פעם מחדש מכמות התלונות בדו"ח השנתי. היא סידרה את הכיסאות ואת פינת הקפה, וקיוותה שאף אחד לא ישים לב לזיעה שתמיד בצבצה מעל שפתיה כשהייתה מרוכזת מאוד. זו הפעם הראשונה שתפרוש את משנתה בפני אנשי מקצוע בתחומי הנפש והחוק, שעוסקים בנושא באופן יומיומי. אלמלא חנה, מנהלת המרכז, האמינה בה, לא היה מזדמן לה לעולם להציג את רעיונותיה בפני מקבלי ההחלטות. * הם הגיעו טיפין טיפין, מכינים לעצמם כוס קפה, מדסקסים כלאחר יד על העדכונים האחרונים, מי התחתן, מי ילד מה, מי התאשפז.. מעגלי חיים שכאלה. "אפרת" חנה חייכה לקראתה, "צוות המתנדבים ביקש למסור לך בהצלחה ושהם סומכים עלייך בעיניים עצומות". אפרת נאנחה וחנה משכה אותה בידה, "בואי, אני אציג אותך בפני כמה מהאנשים פה". היא ניסתה להתנגד אבל חנה ידעה להתעקש כשחשבה שזה נחוץ. היא הובילה אותה לעבר אישה מטופחת ולחשה באוזנה שהיא היועצת הפיננסית של הקרן. "זו אפרת מרציאנו" הציגה אותה ואפרת חשה שהיא מסמיקה עד שורשי שערה. "היא מרכזת את מוקד המתנדבים, ואם יורשה לי אחת הטובות אם לא הטובה ביותר מאז שהוקם המרכז…" בתום סבב ההכרות ביקשה חנה מכל הנוכחים לשבת במקומותיהם על מנת שיוכלו להתחיל. סריקה קצרה של חדר הישיבות העלתה כי אחד הנוכחים חסר. אפרת עיינה ברשימותיה. עו"ד אשר בן-דוד מהמשרד של " אפלבאום ושות' " לא הגיע. חנה מיהרה לחייג למשרדו לברר מדוע הוא מתעכב ונתבשרה שהבוקר חלה בשפעת קשה ולכן לא יוכל לבוא. אך אל דאגה, מיהרו להרגיעה, המשרד שולח את אחד הבכירים בתחום, שיגיע מעט באיחור כי יש לו הופעה הבוקר בבית המשפט. "תתחילי" אמרה לאפרת, "הנציג שלהם כבר יצטרף אלינו בהמשך". * כל המבטים הופנו אליה. היא ניסתה לשמור על ארשת פנים רגועה ומקצועית ועל שפה רהוטה על אף שליבה הלם בפראות. היא הציגה את עצמה ופתחה בסקירה קצרה של התפתחות המודעות לתקיפה מינית והשלכותיה בשנים האחרונות ולאחר מכן חילקה עותקים של המחקר האחרון שנעשה בדבר האפשרויות הטיפוליות הקיימות כיום, ורמת יעילותן. "היום ידוע", אמרה בלהט, "שישנן אפשרויות חדשות לטיפול יעיל יותר שיכול להקנות ביטחון ויכולת התמודד--- הדלת נפתחה בחריקה. הגבר שנכנס התנצל על האיחור והציג את עצמו "אני עו"ד דורון הרשטיק מ" אפלבאו- - - - - - - את המשך דבריו כבר לא שמעה. ריח הזיעה המוכרת שטף אותה באחת וקרביה איימו להקיא את תכולתם. הכל הסתחרר סביבה והיא נזרקה למקום אחר - - - "שלום אפרתי, אבא ואימא בבית?". "לא" ענתה בחיוך מתוק. הוא הרים אותה בזרועותיו כפי שנהג לעשות תמיד והניף אותה אל על. "את כבר ילדה גדולה" אמר. "כבר בת אחת עשרה, מר הרשטיק" נתנה בו מבט מוכיח ונעמדה מלוא קומתה... "דורון בשבילך, אישה קטנה שלי" אמר וליטף את שערה והיא הנהנה בחשיבות עצמית מעושה. ואז המעבר החד. אף פעם לא זכרה מה קרה בין לבין, אבל התמונה הבאה שחקוקה בה הייתה מעורפלת ורק הבכי התערבב עם ריח הזיעה החמוצה והצריבה בבשר שנחרטה בה.. כל תמימותה נגזלה באבחת כאב אחת. כשבכתה, אמר לה שיקנה לה גלידה. "זאת התרופה הכי טובה לכאבים. כמה כפות וכבר כלום לא כואב." לפחות בדבר אחד הוא צדק, חייכה אפרת במרירות וגרדה את תחתית קופסת ה"האגן-דאז" בטעם קרמל שהייתה שמורה במקפיא למקרי חירום. הפלאפון שוב צלצל ועל הצג הופיע המספר של המרכז. אחרי כמה צלצולים הוא השתתק והבהבה הודעה חדשה: 23 שיחות שלא נענו. היא השליכה את הקופסה הריקה על השולחן וחיפשה משהו חדש למלא בו את קיבתה, שנדמה היה שהיא מכרסמת את עצמה, אחרת לא ברור איך יש בה מקום לעוד משהו. לא היה לה כוח לבשל ואת ארון הממתקים רוקנה יום אחרי הפגישה השניה שלה עם יונתן והיא נשבעה שלא תמלא אותו שוב. היא התקשרה לפיצריית המילניום והזמינה משפחתית עם תוספות. הבחור אמר שיש מבצע, שתי משפחתיות במחיר אחת והיא ענתה, "למה לא? שיהיה שתיים". 20 דקות אחר כך הגיע המילניום רכוב על אופנוע, תר בעיניו אחר המשתתפים הפוטנציאלים בחגיגת הפיצה. היא שילמה, נמנעת מלהביט בו, סגרה את הדלת בפניו הסקרניות, והתעמקה בתוספות כשהנייד השמיע שוב את קולו. היא נגררה לעברו בעייפות, מריצה בראש רשימת תירוצים אפשריים שיצדיקו את ההשתתקות הפתאומית שלה, את ההיתקלות בחוט החשמל של מקרן השקפים שצנח בקול תרועה על רצפת הפרקט בחדר הישיבות, ואת ריצת האמוק שלה לעבר דלת החירום בלי להביט לאחור אפילו פעם אחת… * היא לחצה send בלי להסתכל על הצג ופלטה "הלו" עייף. "אפרת", שמעה את קולו של יונתן צוהל, "איך היה?" היא נאנחה בשקט. זה יונתן. "בסדר גמור. מה שלומך?" ענתה בקלילות, מקווה שהוא לא מבחין בזיוף. "תשמעי, אני פה בבניין, הבאתי לך משהו משבוע הספר, רק שאני לא יודע בדיוק איזו דירה.. את יכולה לפתוח את הדלת?" שיט! שיט! שיט! מה הוא עושה כאן? שיט! היא רצה לאמבטיה, ניקתה את כל האיפור שנמרח מהדמעות ורוקנה חצי מהפודרה על הפנים בניסיונות טשטוש נואשים. כשפנתה למרוח סומק על פניה החיוורות שמעה שתי נקישות מהוססות בדלת. אין מנוס. זה הוא. היא רצה לכיוון הדלת, לבשה על שפתיה את אחד מהחיוכים שלה ופתחה. הוא היסס לרגע והיא ניסתה להזמינו פנימה, מפחדת שברגע שתפתח את פיה- תתפרק מולו. "מה אתה עומד שם בחוץ? בוא תיכנס" אמרה לו בחיוך וּבפְנִים טפחה לעצמה על השכם. הכל כרגיל. את בשליטה, זה בסדר. הוא נכנס אחריה לכיוון הסלון והיא שאלה מה ירצה לשתות כשהבחינה במבטו התמה. "היית רעבה הא?" שאל בתמימות. לכל הרוחות! לא היה לה אפילו זמן להחביא את אריזת הגלידה הריקה, ואת שני מגשי הפיצה שנותר בהם מדגם מייצג של שלושה משולשים עם זיתים, עדות צורבת ל- 13 המשולשים הנותרים על תוספותיהם שדחסה לתוכה במהירות של מגרסת נייר. "אני בולימית סנילית" פלטה צחקוק מאולץ, "אחרי התקפי הזלילה אני שוכחת להקיא". מבטו הבהיר לה שאין לו ממש מושג על מה היא מדברת. "סתאם" הניעה ידה בביטול, "היו פה חברים מהמרכז אתמול שעזרו לי להכין את המצגת, ועוד לא הספקתי לנקות…" היא לא הייתה בטוחה, אבל היה נדמה לה ששמעה אנחת רווחה. היא הגישה לו קפה וסיפרה לו שחטפה קלקול קיבה ולכן לא סיימה את הפרזנטציה. זה גם מה שתגיד לחנה, חשבה לעצמה. היא תסביר לה שהייתה על סף הקאה ולכן ברחה כדי שלא ייווצר מצב לא נעים. היא תתנצל בפני כולם, ותשלח להם חומר כתוב על התוכנית, בתקווה שיאשרו אותה. זה הדבר הכי חשוב. אם אצלה זה אבוד לפחות שאחרות לא ייפלו למערבולת הזו. לאמביוולנטיות הקורעת מבפנים בין הרצון לגרום למשיכה לבין הסלידה מהגוף, בין הצורך בקשר לבין אי האמון בגברים, בין הילדה לאישה. * רק כשסגרה אחריו את הדלת והודתה לו בפעם המיליון על הביקור ועל הספר שקנה לה, הרשתה לדמעות שחנקו את גרונה לפרוץ החוצה. היא התכרבלה במיטתה בתנוחה עוברית ככל שגופה אפשר לה ותחבה את חבילת הטישואים מתחת לכרית. היא ידעה, שלעולם לא תוכל להיחשף. לא בפניו, ולא בפני אף אחד אחר. איך תוכל להסביר למישהו את שהיא עצמה לא מבינה. את תחושת ההגנה ושיכוך הכאבים שהאכילה מעניקה לה, את הביטחון שבחומה המבצרת, את חוסר האונים של הילדה שהפכה אישה בעל כורחה- - - היא הביטה בתמונות הילדות שלה. בילדותה הייתה יפה. ככה לפחות תמיד אמרו לה. יפה חכמה ומוכשרת. עם השנים זה נעלם. בהתחלה היופי, אח"כ החכמה. נשאר רק מעט מהכשרון וגם הוא, כך נדמה, הולך ומחליק מבין ידיה. * למחרת בבוקר הגיעה למרכז, שופעת חיוכים כתמיד, ונפנתה לעשות מה שהתמחתה בו: תיעול הכאב שלה לעשייה פרודוקטיבית. זה היה פתח המילוט שלה. היא התיישבה מול המחשב והחלה לנסח את עיקרי הדברים. לאחר מכן התקשרה כדי להתנצל בפני כל אחד מהנציגים והציעה לשלוח להם את עותק של התוכנית. ואז התקשרה ליונתן. היא ידעה שאי אפשר להמשיך ככה. לא כל עוד היא נמלטת. "אני יודעת שזה לא נשמע אמין" אמרה, "אבל באמת שזה לא אתה. זה אני. אני זקוקה לזמן…" מלמלה באי נוחות והשתתקה. "כדי לטפל בבולמוס הסניליות" אמר בשקט כמקבל את הדין, "אני מבין". "אתה יקר לי" רצתה לומר "הלוואי וזה היה אחרת" אבל במקום זה יצא לה "מצטערת שככה זה נגמר, אבל זה בטח לטובה". הוא נאנח לעצמו והיא איחלה לו בהצלחה וניתקה במהירות מחשש שתתחרט. היא שלחה מבט בספר שקנה לה: חוק ההתיישנות בגין תקיפה מינית- אסופת מאמרים בעריכת עו"ד דורון הרשטיק. אין גבול לאירוניה, חשבה במרירות. היא לקחה אותו בידה וניגשה למשרד הסמוך. "חנה" אמרה והניחה את הספר על שולחנה "הנה ספר שנתרם לספרייה של המרכז". היא עלעלה בו ."כדאי שתשלחי למר הרשטיק עותק של התוכנית שלך" אמרה, " ב"אפלבאום ושות' " מספרים שהוא מנוסה מאוד בתחום". אפרת נדה בראשה ואמרה בעייפות "מנוסה, אין ספק"