[ליצירה]
זה לא טורנדוט. אבל זה יפה. מנין הרעיון ?
Nessun dorma!... Tu pure, o Principessa,
Nella tua fredda stanza
Guardi le stelle
Che tremano d'amore e di speranza.
Ma il mio mistero è chiuso in me,
Il nome mio nessun saprà!
Solo quando la luce splenderà,
Sulla tua bocca lo dirò fremente!...
Ed il mio bacio scioglierà il silenzio
Che ti fa mia!...
[ליצירה]
ליאורה
לא, זה לא טורנדוט. אפשר לראות את הקשר בין הכותרת לשיר במספר רבדים: ראשית, פירוש מילולי של הכותרת- אף אחד לא יישן הלילה. השיר עצמו מדבר על ליל אהבים.
שנית, תוכן האריה הנהדרת, העוסקת בהתרחשויות הלילה, בציפייה (מרגשת ומאיימת כאחד) לאור הבוקר, ובגילויי חיבה (אם כי מעט מעוותים בעיניי, עלי לציין).
שלישית, אם לעשות אהבה לצלילי אריה כלשהי, הרי זו היא.
[ליצירה]
כמו צייר המביט בקימורי גוף אישה
כזה שחוקר וסוקר כל כולה,
כמבקש לדעת צפונותיה.
ואולי, האור שבעיניה יחדור
לתוכו, אל תוככי נפשו.
אהבתי, תהום, אהבתי שירתך.
[ליצירה]
מרבית חיינו אנחנו יוצרים את "הסרט" שלנו לבדנו.
אם נחייה בציפייה שהחיים יתנהלו מאליהם, לאן נגיע?
גורלנו, כמעט לרוב, נקבע על ידינו.
אוהבת את כתיבתך המיוחדת.
תודה ושב"ש
מיק
[ליצירה]
שיר שנולד מהמקום החם
"רֶחֶם בְּגִידָתֵךְ הִיא עֲדַיִן
הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ נוֹלָדִים הַשִּׁירִים."
יש הרבה במשפט הזה.
הלך ממך.
השאיר בך עקבותיו,
הותיר בך צלקת,
חרט בך דמעות.
היה לך כאור
לזגוגיות העיניים.
פעם עטף אותך בחום,
לחש לך מלים שטרם שמעת
ואגד לך תחושות שמעולם
לא חשת.
טלטלות העביר בגופך.
הוא חשק בך בכל מאודו,
כשבאהבת בשרים אהבתם,
כשהיית בין רגליו.
את אונו השאיר ברחמך.
כשהיה הרחק ממך
עלייך פינטז.
כמו קוסם ליהט בך קסמים
ואולי בכלל לא היה תמים.
כי מתי שהוא, מבלי שתביני
הלך והותיר אותך
פצועה, מתגעגעת.
בגופך את נוגעת,
מנסה להשיב לך
תחושות שהיו פעם חלק ממך
ועכשיו שייכות לאחרת.
תודה.
[ליצירה]
מלכתחילה לא חשבו שאקזופרי התרסק באוקיינוס השקט. אם כבר, הייתי הולך על אמיליה ארהרדט.
אהבתי מאוד את השיר, ובמיוחד את האסוציאציה שהעלה אצלי להר פוג'י העטוי שמלת ערפל. ועדיין, השורות האחרונות לא היו נהירות לי כל כך: האם לא די בהתרסקות אחת כדי שהשברים יתפזרו פה ושם?
כלומר, ה-"פה ושם" טריוויאלי מדי, גם בתור דימוי.
[ליצירה]
ליאורה
צרפתית היא שפת אמי, אך אני איני דובר אותה...
פירוש הכותרת הוא "החדר הקשוב" או "חדר ההקשבה". כך נקרא ציור נהדר של רנה מגריט, ציור המסמל עבורי הכלה וקשב לצרכי האחר.
[ליצירה]
ליאורה - אני מכיר את הפסל שנים רבות ואף ראיתי אותו בעצמי. תודה.
אמילי היקרה - נסי לקרוא שוב בצורה פתוחה מעט יותר.
אין כאן כל שנינה או כל משחק מלים. מה שיש כאן, אם כבר, זה מה שהגדרת פעם "קצת יותר מדי קודים פרטיים" (אבל זה נעשה בצורה מודעת לחלוטין). זה בא לידי ביטוי בסערה ללא עין (איני מבין מה הבעיה כאן - מדובר בסערה ללא מנוחה), ובעננים אפורים של תקווה (אין כאן אוקסימורון. חשבי על "אנגלוס" של מילה ששלחתי לך: למה מייחלים האיכרים?).
השורה שאינך אוהבת (אחת מהן, בכל אופן), זו עם המאבקים, הנה פרפרזה על שלושת המאבקים שמתרחשים בפסל הלאוקון (ראי תגובתה של ליאורה). שם הם מספרים סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף. כאן אני כותב שחלוקה כזו נכונה רק במיתולוגיה.
תודה על התגובות.
[ליצירה]
למעשה, הרעיון הזה לקוח מהסיפור עצמו (קרי, הוא של בוקובסקי). כל שעשיתי, היה לקשור אותו לחוויה שלי, המקבלת ביטוי ב-מוכרת גופך..., ובצירוף מלותי שלי לתחושתו של המספר בסיפור (לנצח נידונתי...).
[ליצירה]
שיר נהדר. אהבתי גם את הרמיזה (המכוונת או לא) ל-העורב של אדגר אלן פו: אותה אוירת בדידות, אבדן וחלומות נגוזים, אותו איזכור שם האהובה שלנצח אבדה. הנה:
Deep into that darkness peering, long I stood there wondering, fearing,
Doubting, dreaming dreams no mortal ever dared to dream before
But the silence was unbroken, and the darkness gave no token,
And the only word there spoken was the whispered word, `Lenore!'
This I whispered, and an echo murmured back the word, `Lenore!'
Merely this and nothing more.
[ליצירה]
לוגן יקר, דבריך יפים ונכונים. אני מסכים לחלוטין עם ההבניה המגדרית שהיא חלק בלתי נפרד מתהליך הסוציאליזציה. ועדיין, השיר שלי עוסק במציאות הנצפית, ולא בטבעו האמיתי של האדם, אם בכלל יש דבר כזה. ולא רק זאת, זו אינה מציאות נצפית בעלמא, אלא מציאות נצפית מאוד מסוימת.
[ליצירה]
ניצן יקרה,
את צודקת בהחלט. מתוך הרגל סיווגתי זאת כשירה, כאשר למעשה מדובר היה במכתב. הסיבה שזה לא שיר היא התחבטויותיי בכל הדברים עליהם הערת. אולי ביום מן הימים אצליח לערוך זאת לשיר נאה. עד אז...