המקום הטוב שלי
הוא בית שגרנו בו מספר שנים.
אני והאישה שהייתי נשוי לה.
הבית היה קטן מאוד עם חצר ענקית
וגג הרעפים תמיד הקרין
חמימות ביתית מנחמת.
אלה היו ימים פשוטים
וכל דבר היה בַּמָּקוֹם בו היה צריך להיות.
החזרה לקראת ערב אל הבית
כשהחלונות בערו במסגרת הכחולה
שצבענו בעצמנו
טמנה בחובה התרגשות שלווה
של בוקר יום שבת.
לא ידעתי אז את גיהנום השמש, בקיץ
בְּצֵל עץ המנגו
והערסל שפרשׂתי בין עצי התפוז
היווה מקום מפלט מהמחנק הרגעי
בקופסת הסרדינים
שהיתה הזוגיות שלנו.
ולמרות הכל, היתה אהבה אדירה בינינו.
מהסוג שחווים רק פעם אחת וכל האחרות
הן צל חיוור שלה.
מן הזיכרון עולה רוח הסתו
שלִטפה את הפעמונים שתלינו בכניסה
וסדרה את העלים היבשים בהיגיון שהובן רק לה.
כמה ריגשה אותי האוושה המסתורית. אז
וגם היום
היא פרטה על אותם נימי ציפייה
שבתחתית עמוד השדרה.
ציפייה לאירוע מכונן שעתיד לקרות.
ריח הגשם שצבע בשחור את האדמה.
שני הכלבים הלֵאִים שתמיד שמחו לראות אותנו.
הבקרים בהם בקשתי לעכב את אֲרָעִיּוּת האושר עוד חמש דקות.
רק עוד חמש דקות.
אפשר היה לחיות חיים שלמים באותן חמש דקות.
היום הייתי נותן הכל כדי לחיות אותם.
תגובות