[ליצירה]
ליאורה
צרפתית היא שפת אמי, אך אני איני דובר אותה...
פירוש הכותרת הוא "החדר הקשוב" או "חדר ההקשבה". כך נקרא ציור נהדר של רנה מגריט, ציור המסמל עבורי הכלה וקשב לצרכי האחר.
[ליצירה]
תודה לכם.
אני חושב שמה שהנחה אותי במבנה הזה (חשבתי על טקסט רציף) היתה דווקא השפעה של שירי קארבר. משהו שהוא על גבול השירה, אך הוא לא. המונולוג כשירה עצמית, פנימית, אם תרצו.
אשחק עם זה קצת. אולי בכל זאת הטקסט הרציף יתאים.
[ליצירה]
ליאורה - אני מכיר את הפסל שנים רבות ואף ראיתי אותו בעצמי. תודה.
אמילי היקרה - נסי לקרוא שוב בצורה פתוחה מעט יותר.
אין כאן כל שנינה או כל משחק מלים. מה שיש כאן, אם כבר, זה מה שהגדרת פעם "קצת יותר מדי קודים פרטיים" (אבל זה נעשה בצורה מודעת לחלוטין). זה בא לידי ביטוי בסערה ללא עין (איני מבין מה הבעיה כאן - מדובר בסערה ללא מנוחה), ובעננים אפורים של תקווה (אין כאן אוקסימורון. חשבי על "אנגלוס" של מילה ששלחתי לך: למה מייחלים האיכרים?).
השורה שאינך אוהבת (אחת מהן, בכל אופן), זו עם המאבקים, הנה פרפרזה על שלושת המאבקים שמתרחשים בפסל הלאוקון (ראי תגובתה של ליאורה). שם הם מספרים סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף. כאן אני כותב שחלוקה כזו נכונה רק במיתולוגיה.
תודה על התגובות.
[ליצירה]
שיר יפה מאוד, אם כי לדעתי ניתן לקצרו מעט ולחלקו לבתים ממוקדי רעיון. מעבר לזה, אפשר לוותר על קלישאות הקשורות בשתיית אלכוהול (למשל, רעיון ה-לשלם בתשלומים על עצם השתיה). זה קצת כמו להחזיר את ההלוואה של הבירה - זה משעשע ופסאודו-פילוסופי, אבל רק גורע מהשיר.
[ליצירה]
זו המלצתה, המצוינת לטעמי, של אמילי. זה מעביר את אוירת השיר בצורה הרבה יותר טובה מהגרסה הראשונית: האוירה הקסומה והלא סדורה (אך לא בהכרח הכאוטית) של הרגע.