בראשית דפי
המשורר הזקן
דוממת מצבת אבן
המזכירה שפעם היו חיים
היכן שיש ריקבון.
מי ידע אז
שביום בו נעצת אזמל
בגוש השיש
נזרעו העננים שהביאו
לחושך הנצחי.
תהום נשייה
-
יש הרבה לכתוב, אך מעט להגיד. תוכלו למצוא אותי גם כאן:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=653599
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] ליאורה צרפתית היא שפת אמי, אך אני איני דובר אותה... פירוש הכותרת הוא "החדר הקשוב" או "חדר ההקשבה". כך נקרא ציור נהדר של רנה מגריט, ציור המסמל עבורי הכלה וקשב לצרכי האחר. [ליצירה]
- [ליצירה] אמילי במקום הבית החמישי (זה שאני יכול בו יותר), מה דעתך על הבית הבא?: הוא משמיע אז קריאות של נועם שגולפו בכמיהותיו: "עבורך אתן הכל" ו- "אני בך מאוהב!" אני חושב שהוא יותר טוב. חשוב לי להעביר את סכמת הפיתוי השבלונית. [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין ממש אהבתי את כתיבתך ואת התוכן. סיפור שבא מהלב, ללא כל ספק. אהבתי גם את משחקי הלשון שהוכנסו כאן שלא במתכוון, כמו "אני מתחיל להתפלל...לא מרוכז לאללה". כנראה שרק אותי זה הצחיק. מעולה. ממש. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה על דעתך הלא נחשבת... [ליצירה]
- [ליצירה] בשיר הזה ספציפית יש ביטוי רב יותר לצפונות הפסיכולוגיה. הוא מבוסס על המודל של קובלר-רוס. [ליצירה]
- [ליצירה] לגוד יקר, תודה רבה. למעשה, מבחינת חריזה וזרימה, "הצייד" ו-"אני, אחאב" מהווים ניסיונות ראשונים שלי בשירה חרוזה. עד כה התמקדתי יותר בתוכן. ובנוגע לקריאתך, ניכר כי אינה בינונית כלל. הבנת היטב את מהות השיר, ויפה תיארת את תחושתי כלפי אותו צייד (שהוא, כמובן, משורר בשר ודם). [ליצירה]
- [ליצירה] החוויה של הילדים אינה האישיו כאן, אלא התחושות שלי. כצופה מן הצד. מדוע שאעצים את הטוב מול הרע? כיצד אדע מה עתיד לקרות? אני רק מתאר את העולם המתפתל דרך חצי כוס הויסקי הריקה שלי. [ליצירה]
- [ליצירה] לוגן יקר, דבריך יפים ונכונים. אני מסכים לחלוטין עם ההבניה המגדרית שהיא חלק בלתי נפרד מתהליך הסוציאליזציה. ועדיין, השיר שלי עוסק במציאות הנצפית, ולא בטבעו האמיתי של האדם, אם בכלל יש דבר כזה. ולא רק זאת, זו אינה מציאות נצפית בעלמא, אלא מציאות נצפית מאוד מסוימת. [ליצירה]
- [ליצירה] תודה לך מירוש. [ליצירה]
- [ליצירה] מלכתחילה לא חשבו שאקזופרי התרסק באוקיינוס השקט. אם כבר, הייתי הולך על אמיליה ארהרדט. אהבתי מאוד את השיר, ובמיוחד את האסוציאציה שהעלה אצלי להר פוג'י העטוי שמלת ערפל. ועדיין, השורות האחרונות לא היו נהירות לי כל כך: האם לא די בהתרסקות אחת כדי שהשברים יתפזרו פה ושם? כלומר, ה-"פה ושם" טריוויאלי מדי, גם בתור דימוי. [ליצירה]
