ילדיי
שאינם פרי זרעי
או של רחם אֵם
בחירתי
משחקים בחוף הים.
היא חופרת בור
או בונה ארמון.
הוא מוקסם מהוֹדהּ המאיים
של גוויית סרטן.
הם כה קטנים
למרגלות צוקי כורכר
והשמשיה מגינה עליהם
מעולם שלעולם לא יבינו.
יפים. אהובים.
מה יעלה בגורלכם?
כיצד אוכל לנצור רגע זה
כשדמותכם בפסיפס הזהב
מזכירה לי שלא רחוק היום
בו לא תגלו עוד שמחה?
תגובות