"איזה כאבים נוראיים", חשבה לעצמה בעודה אוחזת בטן תפוחה. "זה פשוט נורא, כאילו אני נקרעת מבפנים". את זה אמרה כבר בקול לבן זוגה, ובכך רמזה לו תקיפות ללחוץ על דוושת הגז מעבר לגבולות קרקעית המכונית.  "הנה, אנחנו כבר שם, מתוקה. אל תדאגי". אבל היא הבינה היטב שהסאבטקסט הוא באמא-שלי-אין-לי-מושג-מה-לעשות-ואני-מה-זה-לחוץ. אז בין הכאבים וההיקרעות מבפנים, היא חייכה חיוך קטן. בכל זאת, מה הוא כבר מבין בעניינים האלה, הא? כאשר הוא מצונן הוא חושב שהוא אוטוטו עומד למות. פעם אפילו מצאה בהיסטורית החיפוש באינטרנט אתרי ייצור מצבות וארונות קבורה מעוצבים, וכל זה בגלל שהיו לו כאבי בטן משווארמה מקולקלת (או שאולי יש לומר, שווארמה לא מקולקלת, כי הרי טבעה של שווארמה טובה הוא להיות מקולקלת).

אבל החיוך הוחלף תוך שניה בעווית של כאב. "לעזאזל", התלוותה מחשבה לכאב המפלח, "מה זה הדבר הזה פתאום?  אני מקווה שהכל בסדר. הצילומים לא הראו שום בעיה". המכונית עצרה לביקורת בשער בית החולים, אך מבט האימים שירתה בשומר גרם לו לפתוח את המחסום מיד מבלי להגיד מלה. דקה אחר כך כבר החליקה המכונית לחניה ממש מול דלת בית החולים, זו השמורה דרך קבע לאמבולנסים ולערסים.  הוא סייע לה לצאת מהמכונית, על פניו עדיין אותה הבעה מסכנה, כזו עם קמטים במצח ופה מעט פעור ושפתיים מתוחות ועיניים מצומצמות. האחיות בכניסה הבחינו במצב המצוקה, נראה שיותר במצוקה שלו מאשר בשלה, והביאו כיסא גלגלים עבורה. היא הוסעה כלאחר כבוד לחדר הרופא.

"מה הבעיה?", שאל רופא עייף בחוסר עניין, וכנראה חשב בלבו שהבעיה היא שהזוג המטומטם הזה נלחץ בגלל עודף גזים מארוחת שבת, ומתי אם לא רבע שעה לפני סוף המשמרת בת שבעים ותשע השעות שלו. "יש לי כאבים חזקים בבטן, כאילו בועטים בי מבפנים בנעלי שפיץ". הרופא הנהן באדישות תוך שהוא מכין את מכשיר האולטרה-סאונד. המסך השחור התמלא בכתמים אפורים שהשתנו תדיר כמו צילום של עננים בהילוך מהיר. "באיזה חודש את?", שאל הרופא, "תשיעי", ענתה. "כן", מלמל תוך שהוא מבצע מספר מדידות, "הכל נראה תקין. יש כאן איזה משהו מטושטש, אבל זה נראה לי בעיה במכשיר. התינוק בסדר גמור".  "אבל כואב לי נורא". "נו, זה צירים", ענה הרופא, ובלבו הפטיר "פפפףףף". הוא הורה לאחות להעביר את האישה לאשפוז, ושרבט מספר משפטים בגיליון המעקב.

בלילה הגיעו הצירים האמיתיים. הכאב היה שונה. הכאב החד של קודם שכך במקצת, ועכשיו היה מעט כמו זיכרון עמום של משהו ממש לא נעים שחווית בעבר. אבל הצירים האמיתיים – זה כאב של כאן ועכשיו. אם קודם היא חשה כאילו קורעים אותה מבפנים, הרי שעכשיו פשוט הרחיבו אותה. מתחו עד בלי די.  התדירות היתה מספיק גדולה כדי להעביר אותה לחדר הלידה. בן זוגה, שהמשיך לשבת לידה, עדיין עם אותה הבעה, הולבש בחלוק ובכובע. מעטֶפת הטורקיז השתלבה היטב עם הבעת המסכנוּת לכדי מראה של מלפפון בלאדי בתהליכי ריקבון. אבל הוא החזיק לה את היד ונכנס איתה לחדר לידה.

הכאב החד חזר. היא דימתה זאת לכאבים שג'ון הארט וודאי חש ב-"הנוסע השמיני", עת בקע היצור דרך הסרעפת שלו. רק שהכאבים שלה היו יותר נמוכים, ונראה שככל שהלידה הולכת ומתקרבת, כך הכאבים נעשים יותר ויותר נמוכים. הצירים גרמו לה לכאבים רוחביים, וזה, יהיה מה שלא יהיה, גרם לה לכאבים אורכיים. "אולי זה סוג-של סטיגמטה", ניסתה להסביר לעצמה את המצב על סף עילפון, אך קטעים לא סדורים מ-"תינוקה של רוזמרי" וסדרת סרטי "התינוק" הבהירו לה שאולי כדאי לה להתרכז באפיקי מחשבה חיוביים יותר. "הנה, עוד מעט אהיה אמא", ניסתה להרגיע עצמה. "הוא יהיה כל כך יפה ומוכשר. כמו המשפחה שלי. אין שום סיכוי שיצא כמו המשפחה הלוזרית של המלפפון הזה. מעניין במה הוא יעסוק. בטח יהיה טייס או מהנדס. גם איש הייטק זה טוב".

בכי של תינוק, מלווה בתחושת הקלה פתאומית, ניתקו את חוט המחשבה שלה. אבל משהו לא היה בסדר. היא ראתה את הרופא המיילד ואת האחיות מתגודדים ומלחששים בפליאה. בן זוגה עדיין עמד שם, וגם הוא נראה היה טרוד מאוד, וזה עוד למרות ההבעה שהיתה לו מהרגע שכל זה התחיל. "מה זה? מה קורה?", שאלה בפחד ודמיינה את הגרוע מכל. "אולי נולד לי קוף?", חשבה ובטאה פחד קמאי מרגרסיה אבולוציונית. "אבל מה רע בקופים? קופים זה טוב. הם קופצים ונהנים. אפילו יש להם זיכרון קצר-טווח טוב יותר משל בני אדם. ראיתי בנשיונל-ג'יאוגרפיק. אני אוהב אותו ואעשה לו טוב", ניסתה להרגיע עצמה. הרופא פנה אליה עם התינוק. "התינוק בסדר גמור", אמר לה בעודו מנסה, לשווא, להסתיר מבט של דבר-כזה-עדיין-לא-ראיתי. "אבל דבר כזה עדיין לא ראיתי", אמר, והתחרט. "מה? מה?!", שאלה בהיסטריה. "הוא נולד עם נעל ביד". "נעל ביד?". "כן, נעל. ריבוק, ליתר דיוק. קטנה כזו, כמו שטמבלים תולים על האגזוז". "רק נעל אחת?". "כן, ביד ימין". התינוק הוגש לה, והיא ראתה שבאמת הכל בסדר ובאמת הוא אוחז בנעל ספורט ריבוק קטנה ביד ימין.

השמועה על התינוק שנולד עם נעל ביד עשתה לה כנפיים. צוותי טלוויזיה ועיתונאים מכל העולם באו לתעד את הפלא. חברת ריבוק אפילו שלחה נציג עם מתנות רבות לתינוק, יחד עם חוזה פרסום נאה לשלוש שנים. בסוכנויות ההימורים באינטרנט החלו להמר על עתידו של הילד: האם יהיה אתלט? האם מוכר נעליים? האם סנדלר?

מה שמשגע אותי בכל זה, זה שאין שום סיבה שמישהו שנולד עם משהו ביד גם יהפוך למומחה באותו המשהו. אם נולדתי עם מזלג ביד, זה סימן שאהיה טבח? או שאולי מבקר מסעדות? או סתם שמן?  על פניו זה ממש מטופש. אבל אם חושבים על זה, אולי כן אפשר להיוולד עם משהו ביד ואז להיות מומחים בו. אולי לכן הידיים של כל התינוקות קפוצות – הם נולדים בעודם אוחזים בחבל קוסמי מסוים, קראי לו מיתר או קווארק אם תרצי. הדבר הזה שבו הם אוחזים בידם הקפוצה הוא הקישור לאדם המשלים שלהם. המתאים להם. זה האדם שבו הם מומחים. הכל היה מצוין, אלמלא לא תמיד אותו אדם משלים נולד עדיין, או שאולי אפילו כבר איננו בחיים. וגם אם התמזל מזלם, ואותו קישור בו הם אוחזים ביד מוביל לאדם שחולק עמם תקופת חיים, אין כל וודאות כי אכן יפגשו אותו. בשני המקרים האלה, נדונו אותם תינוקות, שיגדלו להיות אנשים, למסע סיזיפי אחר אותו אחר.