הלכתי לסניף הדואר שנמצא באזור התעשיה הקרוב לבית בו גרתי. כמה שבועות לפני כן נפרדנו אחרי שנים לא מעטות יחד, ועכשיו רציתי להעניק לך, כמתנת פרידה, ספר שירים מלאי עצב על זקנה, זוגיות אבודה וילדים מתים. לא ידעתי איך להתמודד עוד עם האבדן.

היה זה סוף השבוע הראשון של דצמבר, וגשם חזק החל לרדת. מזג האויר הבליט את אפרוריות אזור התעשיה. ערימות עפר הפכו לבוץ שנשטף בשצף המים במורד הרחובות, והרגשתי כאילו אני נמצא במקום אחר, בטח שלא באזור תעשיה. אולי באזור הררי. בטבע. פחדתי מעט. תמיד כאשר יצאנו לטיולים בטבע חוויתי את שני צדי המטבע של חווית הציפייה: מאוד התרגשתי מהבדידות המוחלטת שהקיפה אותנו, שרק חיזקה את היות שנינו אדם אחד שלם. כל כך אהבתי אותך אז. מן הצד השני, היתה תחושת פחד מהלא נודע.  הכל יכול לקרות לנו שם, והמוות לא יהיה נדיב. אני זוכר את הלילות הארוכים באוהל שלנו, בפסגות אירופאיות, כאשר גופי משמש חוצץ עבורך מהקרקע הקשה ומהאויר הקר, ולא היה ברכותך כדי להרגיע את שנתי הטרופה. היו לילות רבים בהם רק ראשית הזריחה הביאה מזור מסוים לפחדיי. ועדיין, לא הייתי מחליף חוויות אלה בעד דבר.

תחושת מוכרות בטוחה ליוותה אותי כאשר חזרתי הביתה באותה דרך שוצפת. דחפור גדול עבר בסמוך אלי, והותיר אחריו שובל של ריח שרוף באויר.  אהה - ריח של מדורת עצים רחוקה. זיכרוני החל לדלות טעמים וריחות רחוקים מאוד, הן בזמן והן במרחב. כבר לא היינו באירופה, אלא באסיה. הגשם התחזק והמים זרמו בשאון רך, כפי שרק מים בטבע יכולים. לבי התמלא בתחושה של טיול. איזו שמחה. ארובות בתי העץ הצבעוניים פלטו עשן שריפת עצים. הריח כל כך נעם לנו אז. כמו מגע אמהי, הוא נסך בנו בטחון של חום ושל שובע. ידענו ששם נמצא מקלט. הייתי כל כך זקוק למקלט באותם ימים.

עצרתי בשווארמיה עד שהגשם ישכך מעט. בקשתי שווארמה עגל, אך לא היה להם, למרות שהיה כתוב שכן. איש השווארמה הסביר, בטון שלא הותיר ספק כי בקשתי היתה מוגזמת, שהיום יום שישי. לא הצלחתי להבין את מערכת הקשרים הסבוכה בין סוג השווארמה המוצעת לבין ימות השבוע, ולמען האמת, גם לא היה בי הרצון להבין. אז אכלתי פלאפל.  הכל הרגיש כאילו מצאתי לי איזה רפיוג´ או לודג´ או כל דבר אחר עם ג´, בו ניתן לעצור ולנוח עד יעבור זעם. הכל היה לי זר שם. האנשים נראו מכוערים ויפים כאחד, המכוניות נראו מדגמים זרים, הרחובות בעלי שמות מוזרים והשלטים היו לא מובנים. למרות שידעתי לקרוא אותם. למרות שהבנתי את השפה. הכל היה זר כל כך. זה הזכיר לי פעם אחת, לפני כמה שנים, כאשר עבדתי בחברה ששלחה אותי לעשות הדגמה של מוצר בבית ספר נידח על גבול ירדן. נסעתי בתחבורה ציבורית – היה לי אז רק את הקטנוע הרעוע שזכה לשם אצילי יותר משהיה ראוי לו – והגעתי לעיר הגדולה הסמוכה לישוב בו נמצא בית הספר. משעשע לכנות את אותה עיר "גדולה", מכיוון שהיא לא היתה יותר גדולה מעיירה אמריקאית נידחת, מאלה שבדרום ארצות הברית שמראים בסרטים, רק אולי יותר נידחת ממנה. ניסיתי למצוא תחבורה לאותו בית ספר, וזה התגלה כמשימה מורכבת כל כך. לא היו אנשים ברחוב, וגם אז נכנסתי לשווארמיה כדי לקבל עזרה. אני חושב שגם אז אכלתי פלאפל בסוף. אבל לא האוכל הוא שחשוב. אני מנסה להבהיר לך את תחושת הזרות. הכל היה כל כך זר. זו היתה תחושה נהדרת של ארעיות, של חוסר שייכות. יכולתי להיות שם כל אחד. יכולתי להיות שם אף אחד. לא היו ציפיות ממני ומעט מאוד דעות קדומות. יכולתי למות שם, או לחיות – העולם בכל מקרה לא היה משתנה.

הזרות הזו אינה תחושה שיש להקל בה ראש. לו היית ספקנית, ודאי היית טוענת שזו תחושה הנולדת בכל מקום זר. אבל לא. האמיני לי. באותן עיירות אמריקאיות נידחות הרגשתי יותר שייך מאשר בעירי שלי באותו היום. זה משהו אחר. אולי מדובר במכלול חוויות מסוים, מכלול רצונות סותרים, החייבים להתעורר באותה נקודת זמן ובאותה עוצמה. אולי, כמו בסינדרום קוטארד, זוהי זרות מוחלטת. לא רק מהסביבה, אלא גם מעצמי. כמו ג´ייקוב הורנר, גיבורו של בארת´, שתודעתו קופאת ליממה בתחנת רכבת. זוהי תחושה של חיוּת ומוות המתקיימים יחדיו באותו הרגע. תחושה מופלאה של אי-תלות.