הפעם, ידעתי, אני חייב ללכוד אותו. עברו חודשים רבים מאז ניתנה לי ההזדמנות לעשות זאת. לא אתן לו שוב לחמוק מידיי. כששלפתי את המעטפה מתיבת הדואר, אצבעותי רעדו. בקושי הצלחתי לפתוח אותה ולהוציא את תוכנה. עיניי רפרפו על השורות. בשבח והודיה, ירושלים, בנינו היקרים, עב"ג. הכל תמיד אותו דבר, איפה השורה התחתונה. הנה היא. יום רביעי, י"ג טבת, שבע בערב בדיוק. פתחתי את היומן שלי וסימנתי. יום רביעי, י"ג טבת, שבע בערב בדיוק. אלו היו המילים הראשונות שנכתבו ביומן הזה. לא אלאה אותך בתיאורים אודות הלילה שקדם לאירוע - לילה בו לא הצלחתי לעצום את עיניי לרגע, גם מהתרגשות אבל גם בגלל הדבר האחר, שהרי כמו שאמרתי, חלף זמן רב מאז הפעם הקודמת. לא אספר יותר מדי על היציאה מביתי, מוקדם ככל האפשר, על משאית ששבקה לה בדרך וגרמה לי להשתוקק לחנוק במו ידי את הקרבורטור שלה, על ריצה במעלה מדרגות עם נורות ניאון קטנות בצידיהן, מראות ענק וסידורי פרחים מלאכותיים. כשהקלרינט נתן קולו בצלילים הראשונים, נעמדתי על קצה השטיח האדום והמתנתי. הנה החברים המובילים את החתן. אם אפסע צעד אחד קדימה אחצוץ בינו לבין כלתו, אך זה הרי הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, הלוא כן? זה מגיע. הנה זה מגיע. המסך המפזז שהסתיר את החתן נבקע. הוא מצא עצמו היישר מול זוגתו, פניו בוהקים, ולא רק בגלל השמש המלאכותית שהצלם הזריח עבורו. מיקדתי את כל ישותי אל הרגע הזה, אל מראה פניו. כשהביט אל הכיסא הלבן והמעוטר נדלק הזיק בעיניו ונורה היישר לפנים. הסטתי תוך שבריר את פני לעבר הכלה, מספיק לראות (הצלחתי! הצלחתי!) את עיניה, את הזיק שלה. מבטיהם נשזרו במרחק סנטימטרים ספורים משפתיי, החיוורות יש לשער, והיה שם הכל, הלם ושבוע של געגועים וציפייה אינסופית והינומה לבנה ובואי בואי וכמעט הספקתי לשכוח כמה שאת יפה ויותר אתה לעולם לא תיעלם ממני לשבוע הו ודאי שלא. מודע-לא-מודע הושטתי אצבע קדימה ונגעתי באותה נקודה בחלל, וכל האושר המתוק הזה (אני אפילו מרגיש את כינויי החיבה שלהם, חשבתי באותו רגע) חלחל דרך העור אל תוכי, כמו סירופ הנמזג אל קנקן מים צוננים, שוקע בתחילה ואז שולח זרועות אדמדמות אל הנוזל העוטף אותו וקורץ לך בפיתוי מבעד לאדי הקור שעל הדפנות. הנה המשכך שלי, ידעתי. כעת אוכל לישון לפחות שבוע מבלי שהסיוטים יבעתו את שנתי בחזיונות בלהה. אין כמו המבט הזה להביא מזור למכאוביי, להפיס את השדים. כמעט ואין כמוהו. אני יודע שאם אצליח, ולו פעם אחת, ללכוד את המבט הראשון המפורסם, ההוא שכולם מדברים עליו, נו, זה של אהבה ממבט ראשון – אחלים לחלוטין. אני יודע זאת, בדיוק כפי שידעתי באינסטינקט מה יביא לי הקלה זמנית. אבל להתאהבות לא שולחים הזמנות שלושה שבועות מראש.