[ליצירה]
ממש הצלחת להכניס אותנו לתחושה שהיתה בימי החורבן אני אישית הייתי מסיים במשהו אופטימי כמו "וכעבור 70 שנה..." אולי זה גם היה נותן לנו אופטימיות של כעבור אלפיים שנה
[ליצירה]
חזק מאוד.
אהבתי את המבנה של הקטע, את ההתיחסות לחושים השונים, (את מה שנכתב בסוגריים), ומעל הכל- את הרגישות הזו שבה תיארת רגעים קטנים-גדולים, שרבים מהם מוכרים גם לי.
(כשאני נסעתי לפולין, הנכדה הראשונה, סבתא שלי לא דיברה. שנתיים אחר כך, כשבן דוד שלי נסע, היא נפתחה וסיפרה קצת. מאז היא לפעמים מדברת על זה. סבא עדיין לא מדבר בכלל )
[ליצירה]
זה סיפור טוב. הכנסת הרבה מרכיבים טעונים ובכולם עסקת בעדינות מרשימה, באבחנות שרק מי שהיה נוכח בסיטואציות יכול לתאר. זה סיפור שכתוב טוב- זורם, גם כשאת ניתקת מהעלילה המרכזית את חוזרת במהירות אבל בלי לקטוע או לאבד מהזרימה וזה חשוב ועשוי טוב. (כך בקריאה ראשונה, בקריאה שניה יש הרבה משפטים שצריכים ליטוש)
בנוסף-הייתי מחדדת יותר את כל העניין של החושים (אם מחשיבים הבנה כחוש שישי :)) לפעמים זה קצת תלוש. או לחדד בסיפור או לוותר על אחד החושים בכותרת שגם ככה יותר מיד "מאכילות בכפית".
שכוייח שנקטף הרגע מהערוגה.
:)
[ליצירה]
עזוב.
דוקא בגלל שזה כ"כ מציאותי.
ולא שאני חושבת שאסור להתפנות, כי אני עוד לא סגורה על עצמי
אבל אני חושבת שצריך לחיות בארץ! כי אם אנחנו לא נחיה פה אז איפה תהיה הארץ שלנו??
[ליצירה]
השילוב הבלתי אפשרי
שילוב נפלא ובלתי נתפס של פוליטיקה ועוצמה פנימית מדהימה. כמה עומק, כמה אלמנטים רגישים, כמה אילוסטרציות. פשוט. פשוט ונוגע בכל מילימטר של הלב. (וצריך לעשות עם זה משהו...)
[ליצירה]
[ליצירה]
טל -
התפיסה לפיה ארץ ישראל דוחה את כל התורה היא אולי אידיוטית, אבל עוד יותר אידיוטי לשים טיעונים טיפשיים בפיהם של אלו איתם אתה מתווכח, ואז לנצח אותם בויכוח. וגם לא הכי בוגר, אם כבר.
המאבק הוא בכלל לא על ארץ ישראל מול כל שאר התורה.
המאבק הוא על הסיכוי שלנו לשרוד כאן, בארץ הזאת, שהולך ופוחת עם כל פינוי, על "לקפוץ מהגג" כמו שרדף השיג הגדיר. המאבק הוא על צדק ועל מוסר, ועוד כל מיני דברים כאלו, לא על פיסה ספציפית זו או אחרת של ארץ ישראל.
ורק למי שמאמין בכל ליבו בסיסמה "יש לי אהבה והיא תנצח" נראה אידיוטי או לא בוגר לזרוק אותה לאחר שהיא נכשלה.
לאלו מבינינו שמראש היו סקפטים לגביה - נראה הרבה יותר אידיוטי לדבוק בה בכל עוז לאחר שהיא התרסקה.
וגם לא בוגר, בהנחה שהבגרות מהווה קנה מידה כל כך משמעותי.
אה, וגם אני מסכימה עם רדף השיג.
וגם עם התכנים של השיר.
הידד אני קונסיסטנטית!!
[ליצירה]
הבנתי שהדימוי נועד לזעזע, וודאי שהנושא מספיק חשוב כדי לצעוק עליו.
ואני בעד מחאה, צעקה וחינוך נגד גזענות.
אבל (שוב, עם כל הסלידה מגילויים כאלו) לא כל ביטוי של גזענות הופך אותנו לנאצים.
האם הבנות האלו, שמוזכרות בקטע שלך, היו מסוגלות לרצוח אנשים? לעמוד מול רצח/התעללות/אכזריות בלי להזדעזע? להצדיק מעשים כאלו?
נראה לי שלא.
(לא בגלל שאנחנו "שונים", או לא מסוגלים לעשות דברים כאלו. אין לי מושג למה אנחנו מסוגלים להגיע, ומקווה ומתפללת שלעולם לא נדע. אבל גזענות היתה תמיד, לאורך כל ההיסטוריה, בצורות ואופנים שונים. היא ודאי לא שיפרה את מצב העולם, אבל לרוב - לא הובילה לשואה. החשש שלי הוא שמרוב ניסיונות לזעזע (ולא שאין סיבה) - השואה כמושג מאבדת מערכה, ומזעזעת פחות ופחות.)
[ליצירה]
טוב, הפעם אשתדל לשלוח תגובה רק פם אחת...
לא הושפעתי מפרשנותו של כדרך הילוכו,
אני פשוט מסכימה (חלקית) עם הפרשנות שלו.
וזה לא נובע מהדעות האישיות שלי, אלא מקריאה של הקטע.
[ליצירה]
תמי, קופץ לגובה: האתר הזה הוא לא קבוצת תמיכה לכותבים אנונימיים, והמטרה של התגובות למטה היא לא לכתוב בסוף כל יצירה "יפה-נהדר-מרגש" באופן אוטומטי.
מי שמפרסם כאן יודע שהוא חשוף לביקורת, ואם הוא שואף להתקדם ולהשתפר בכתיבה, הוא יקבל אותה בשמחה, כל זמן שהיא עניינית. בסופו של דבר, הרוב המוחלט של הכותבים כאן הם עדיין לא שיקספיר.
תקראו שוב את התגובה של הדס, אפשר להסכים או לא להסכים, אבל נראה לי שקשה לנסח תגובה יותר עניינית ממנה. אני לא בטוחה שאפשר לומר אותו הדבר על התגובות הדי מתלהמות שלכם אליה.
[ליצירה]
תגובה למגן ולא יראה
גיאוגרפיה היתה מאז ומתמיד הצד החלש שלי, והינה חשפתי את בורותי ברבים...
אמנם לא מדובר בגוש קטיף דווקא, ובכל-זאת, בכישרון מופלא הצלחתי לבחור את הכיוון היחיד שבו ממש קשה למצוא שטח/ישוב/מאחז הצפוי להיות מועמד לפינוי ע"פ כל הנתונים הידועים לי כיום (או בעברית פשוטה יותר: נמצא בתחום הקו הירוק)...
אז תודה על ההערה, תיקנתי בהתאם.
[ליצירה]
כמדומני שהכוונה בסיסמה "באהבה ננצח" על כל הטיותיה היתה לניצחון ע"י הפגנת אהבה בסגנון חיבוקים עם חיילים ושירת "אוהבים את צה"ל" נרגשת.
הקונספט הזה קרס.
וזה לא נורא להבין שהיתה טעות, להחליף דיסקט, ולנסות שוב. בלי חיבוקים.
אפשר גם להתעקש ולטעון שדווקא זה המימוש האמיתי של "האהבה תנצח".
שיהיה.
[ליצירה]
סוסת אור יקרה
"זה בא ממנה" ו"זה בא מהלב" זה לא העיקר.
אם אין חידוש בתוכן, כדאי שיהיה איזשהו חידוש או ייחוד בסגנון, בניסוח, בעיצוב, משהו.
ומי שביקורת מעצבנת אותו, שלא יכתוב באתר יצירה. בשביל זה יש מגירה.
ואם כבר הגעתי עד הלום --- הקשר של המשפט האחרון לשאר הקטע לא ממש ברור.
[ליצירה]
הדס -
קינות הן על אסונות שקרו לעם ישראל, גם לקהילות בודדות, מתוך תפיסה שכאשר שלוש קהילות נחרבות - זוהי צרה לכל עם ישראל, ולא "צרות כתתיות ומקומיות"
קחי לדוגמה את חורבן קהילות שו"ם במסעות הצלב.
אני בספק אם יהודי המזרח בכלל שמעו עליהן!
קצת יותר מקומי מאשר גוש קטיף...
להגדיר את גוש קטיף כ"צרה כיתתית ומקומית" ---
אני יכולה רק לחזור על מה שכבר אמרתי.
מדובר בצרה גדולה, ללא קשר לכיתות ולדעות פוליטיות. מכירה יותר משמאלני אחד שבכה אל מול התמונות משם.
קהילה נחרבת, מתפוררת, אנשים מאבדים את פרנסתם ואת המשענת שהקהילה היוותה. בתי כנסת נחרבים, מתים נעקרים מקברם.
צריך להיות מאוד מאוד אטום כדי להגדיר את זה כצרה מקומית וכיתתית, והעובדה שהקונצנזוס היום הוא לומר ש"הם בסך הכל עברו דירה" לא מוכיחה שהצרה הזאת היא מקומית וכיתתית, היא מוכיחה על האומרים ששיקוליהם צרים, כיתתיים ומקומיים (אסתפק בניסוח העדין הזה).
אני לא יודעת מאיפה לקחת את הרעיון שרק על צרות שבאות מאנטישמיות אומרים קינה. לא מכירה שום מקור שטוען את זה.
העובדה שלא נכתבו קינות על מקרה זה או אחר לא מוכיחה דבר. כנראה שלא היה מי שהמאבקים בין חסידים למתנגדים כאבו לו עד כדי חיבור קינה. אם היה כזה אדם - האם היית מגיבה באותה התקפה נזעמת כמו על הקינות על גוש קטיף? או אם מישהו היה כותב קינה על רצח רבין? באמת היית מגיבה באותו כעס?
ובכל מקרה, העובדה שהגירוש נעשה ע"י יהודים, לא אומרת שמקורו אינו באנטישמיות.
קינות נכתבות ע"י אנשים שכואב להם. שצרה מסויימת שבאה על עם ישראל נכנסה לליבם, הדירה שינה מעיניהם והם חשו צורך לכתוב קינה.
כל זמן שיש מספיק אנשים שמזדהים עם הכאב הזה, הקינות האלו גם נאמרות. כך היה בעם ישראל, וכנראה שכך גם יהיה עד בוא הגאולה.
אני עדיין לא מבינה מאיפה הכעס על מי ש"העזו" להוסיף קינות על צרות עם ישראל בדור הזה, ומאיפה הטענה כאילו כל מי שמוסיף קינה לתשעה באב בהכרח משווה בין הצרות עליהן הוא מקונן לחורבן הבית.
אבל בעיקר אני לא מבינה מאיפה הכעס והזלזול בכאב של אנשים שחוו או מזדהים עם כאב חורבן גוש קטיף.