אדום, חלוד, הבלחי ניצוצות מתעתעים מושכים את העין. פעם היו לי הרבה כאלה, היום כבר לא. כמובן, הם גדלים בהתאם לביקוש: טיפשי לטפח אותם - לנכש ולהשקות- אם אף אחד לא יקנה בסוף. האדומים הם הכי יפים. הם גם עולים הכי הרבה – אבל אותם שיבואו לקנות אותם ידעו מה הם שווים, ויעריכו את זה. קירות כמו אצלי כבר לא תמצאו היום: קרשים ארוכים, כהים, שמונחים לרוחב ומוחזקים מבחוץ על ידי תמוכות עץ. הקירות שלי קיימים כבר – אי, אני לא יודע… בכל אופן, מעולם לא מצאתי בהם אפילו תולעת אחת, והצליל שלהם בריא כאילו נגדעו רק אתמול. פעם בכלל לא היו כאן בתים, אלא חורשה. חיבבתי את החורשה הזאת. אבל, כמו שאומרים – שום דבר, כמעט, לא חי לנצח. באו אנשים רכובים על מפלצות צהובות, שהשמיעו רעש נוראי כאילו כל שדי הגהנום גרים אצלם בבטן. המפלצות אכלו את כל העצים שלי. היו כמה שניסו לאכול גם את החנות, אבל האנשים שלהם לא הסכימו לזה. לא היה להם רשיון. הו, הם ניסו לשכנע אותי לעזוב – במילים יפות, בצעקות ולבסוף אפילו בזהב. הזהב שלהם לא אמיתי, אגב. הוא עשוי מנחושת, אבל הם כנראה טיפשים ולא יודעים את זה. או שהם לא רוצים לדעת. כמובן, זה לא משפיע על החנות; עסקים הם עסקים, ואנשים משלמים במה שיש להם, אפילו אם אין. במיוחד עבור המפתחות שלי. הם תלויים על הקיר בשורות ארוכות ארוכות, בירוק וצהוב וכחול. את האדומים, שכמעט נגמרו, אני שומר אצלי במגירה. פעם הם היו מיועדים לנסיכים, שרכבו מכל קצוות תבל (אז עוד היו לה קצוות) כדי לקנות אחד כזה. היום אין נסיכים, כמעט. פעם היה פה אדם שטען שהוא כן, אבל אני לא מאמין לו. כבר אין כאלה היום. לפעמים אני שומע את המפתחות קוראים להם, לאנשים שפעם היו באים לקנות אותם. הם יודעים לשיר, המפתחות שלי – לימדתי אותם בעצמי. היום כבר אין שירים כאלה. פעם הם היו שובבים, צעירים ומבריקים, ולעתים תכופות היו מנסים לברוח. הם היו פורחים להם מפה, לחפש את מזלם בעולם הגדול. הם לא ידעו (כי הם נורא תמימים, תבינו) שמישהו צריך לסובב אותם אם הם באמת רוצים את העולם… היום הם חלודים, יבשים ומאובקים, ונושרות מהם פיסות מתכת זעירות. הם תלויים על המסמרים שלהם, ומדי פעם מגרדים את הקיר כשהם מתהפכים מצד לצד. הם זקנים, המפתחות שלי. כמעט כמוני. אתמול נכנס מישהו, הראשון זה שבועות רבים. בני האדם עברו כנראה אבולוציה רצינית בדורות האחרונים, כי צבע השער שלו בהחלט לא נראה כמו שהיה פעם. הוא ענד עיגול מתכת קטן, ובפיו אחז מקל קצר ועבה, שהדיף ריח מוזר. (סיגריה. ידעתי שאצליח להיזכר.) שמתי לב שהקצה שלו בוער, וזה נראה לי די מוזר ואפילו מסוכן. זה היה עלול לשרוף לו את האף, או משהו. שתיקה. הוא לא דיבר, ואני בוודאי שלא אמרתי כלום. ככה זה בעסק. הלקוחות צריכים שקט בשביל לבחור, אתם מבינים. הוא העביר מבט מהיר על הקירות. הוא לא התפעל מהם בכלל, למרות שאני בטוח שמעולם לא ראה כמותם. הוא הסתכל קצת על המפתחות בשורה ג/ 16, שם יש את הכי גדולים. בסופו של דבר הוא הוריד במשיכה גסה אחד כחול. רציתי לגעור בו שמפתח הוא יצור רגיש ושלא יכאיב לו, אבל בסוף לא אמרתי, כי לפני שהספקתי העיניים שלו היו קרובות לשלי והוא דיבר אלי. היה ריח מוזר מהפה שלו. "כמה זה?" בזמני היו הרבה יותר מילים, כמובן, אבל הבנתי אותו בכל זאת. "כמה תיתן לי?" עניתי לו לפי החוקים. המילים אמנם השתנו קצת, אבל המשמעות נותרה כשהייתה. אני מחבב שינויים, אבל לא יותר מדי. העיניים שלו היו מאוד קרובות עכשיו. הן היו בצבע כמעט אדמדם, כאילו הוא לא ישן הרבה זמן. ואז הוא התרחק פתאום, ורוקן – פשוט ככה – את הכיסים על הדלפק שלי. היה שם צדף, מצת וסיגריה מעוכה. פעם לא ידעתי מה זה סיגריה. היו שם גם שני מטבעות, שנראו במצב טוב. הרמתי את עיני מהדלפק. "מצטער", הודעתי לו. "המצת גמור. המטבעות לא שווים כמעט כלום, וצדפים – לא תוכל לדמיין כמה יש לי. מה עוד יש לך?" המבט בעיניים שלו נהיה קודח, מוטרף. ידיו נקפצו בכוח סביב המפתח שלי. יכולתי לשמוע אותו זועק בכאב. זה הרגיז אותי, אישית; אני א ו ה ב את המפתחות שלי. התחלתי לפתוח את הפה כדי לומר לו שיעוף מהחנות שלי, אבל הוא דיבר ראשון. הקול שלו היה צרוד. "מה זה עושה, זקן?" "צועק," אמרתי בזעף. "אתה מכאיב לו." "לא," הוא טלטל את ראשו, ושיחרר קצת את המפתח הכחול, שהתחיל בינתיים לבכות. "מה הוא פותח?" נאנחתי. בסופו של דבר, כולם מגיעים לשאלה הזאת. "אני לא יכול לומר לך," אמרתי, ופתאום גיליתי שאני מאוד, מאוד עייף. ושאני רוצה שהוא יצא מיד מהחנות שלי, ולא יחזור לעולם. ושאני רוצה את המפתח הכחול עכשיו אצלי ביד, כדי שאוכל לנחם אותו. ושאני רוצה… אבל עסק זה עסק, ואף אחד עוד לא התפרנס מאנושיות. "בסדר," אמרתי לפתע. "הוא נותן לך… מה שתבקש ממנו." הוא צחק, צחוק שנשמע כמו קרקור. ואפילו שהוא נראה לי צעיר בהתחלה – ידעתי שגם הוא, כמוני, עייף מאוד. וידעתי שהוא הולך למות. ריחמתי עליו, פתאום; לכל אחד מגיע לחלום, אפילו אם זה רק פעם אחת. אפילו אם זה חלום שלא מתעוררים ממנו. אפילו אם אתה נער בעל שיערות מוזרות, ומבט משוגע בעיניים, שאני לא יודע מה בדיוק הוא שומע ממה שאני אומר. "אתה יכול לקחת אותו," אמרתי בשקט. "בחינם". הוא גיחך. "אתה עובד עלי," חרחר. "היום אין דבר כזה בחינם." שתקתי. במשך הרבה זמן. אני חושב שבסוף הוא הלך משם. לא הייתי לגמרי בסביבה מאז, אתם מבינים. זה רע להיות זקן, וזה עוד יותר רע כשאתה מגלה את זה. המפתחות שלי פותחים חלומות. היום כבר אין כאלה.