את הסיפור הזה יש להתחיל במקום בו מתחילות אגדות:
היו הייתה לפני שנים לא רבות נסיכה. הנסיכה חייתה עם אימה ואביה – המלך והמלכה – בסוויטה מפוארת – קומה אחרונה בגורד שחקים מפואר לא פחות שניצב בעיר ענקית וסואנת עמוסת מגדלים, כלי תחבורה ואנשים אחוזי תזזית.
הנסיכה כמו כל נסיכה אחרת הייתה כלילת המעלות והיופי. כל נתיניה אהבוה. היא הייתה יפה, פיקחית, שנונה ומלאת חן. היא למדה אצל טובי המלמדים בממלכה כולה, אם לא בעולם כולו. הם התרשמו ממהירות תפיסתה ומחריפות שכלה וצפו לה גדולות.
ואז, כשהחלו ההכנות לטקס הכתרתה כיורשת העצר, קרה דבר מוזר:
הניצוץ התמידי שהיה דולק בעיניה כבה. החיוך היפה שלה לא נראה יותר, במקומו הופיע עיוות קטן כלפי מעלה בזוויות הפה וגם הוא רק לעיתים רחוקות. ענבלי פעמוני צחוקה שבצלצוליהם היו מדביקים את כל שומעיו חדלו מלנוע. זרם הנביעה הפנימי של הנסיכה התייבש והיא החלה לנבול.
כל היום ישובה הייתה בחדרה מבט ריקני בעיניה והיא בוהה אל נקודה עלומה. אנשים באו לבקרה, חברות ילדות ונפש, נסיכים יפיפיים שבאו לחזר אחרי הנסיכה ששמה יצא למרחוק וסתם אנשים שבאו לבקר את נסיכתם. הם היו מדברים אליה והיא הייתה שותקת והשתיקה שלה הייתה כבדה וקודרת – חסרת מנוחה. כמות המבקרים הלכה ופחתה, השתיקה שלה העציבה והפחידה אותם, חדרה של הנסיכה סגר עליהם והותיר אותם ללא חמצן. הם היו יוצאים מהארמון ונושמים ממלאים עצמם באוויר ולא שבים לבקר.
הצער של המלך והמלכה על ביתם תפח ותפח.
הם הכריזו על פרס בגובה מיליוני שקלים לאיש שישיב להם את ביתם. בדרנים, סטנדאפיסטים, קומיקאים, ליצנים, כל המי והמי של תעשיית הבידור המשגשגת בעיר ניסו את כוחם, הנסיכה הייתה מחייכת חיוך חיוור וצחוקה צחוק דהוי ובתום המופע מסתגרת בחדרה ומבטה ריקני יותר ועיניה בוהות יותר. והצער של המלך והמלכה תפח ותפח.
בקצה העיר במרחק מה מבנייניה הגבוהים של העיר עמד בית רעוע בן קומה אחת עם גג רעפים אדום. בגינת הבית צמחו עשבי מרפא ריחניים, בחצר עז הייתה מלחכת עשב ותרנגולים קרקרו ואיש בעל פנים ללא גיל ועיניים חכמות מאוד היה יושב על גדר וקורא בספר עתיק. אנשי העיר קראו לו המשוגע. ביגונם הרב החליטו המלך והמלכה, אחרי היסוסים, לבטים וצער תופח, לשאול בעצת המשוגע כיצד לרפא את ביתם.
הוא אירח אותם בסבר פנים מאיר, חלט להם תה מעשבי גינתו והקשיב בעיניו לסיפורם. לאחר שתמו מילותיהם ואנחותיהם, השתררה דממה. המשוגע צפה למרחקים זמן שאין לו שיעור, ואז אמר, מכיר אני דרך לעזור לביתכם אך עליכם קודם להבטיח לי למלא את דברי אחד לאחד גם אם הדבר יקשה עליכם מאוד.
המלך והמלכה הנהנו בשקט בראשם. הם יעשו הכל, הם מבטיחים, הם מוכנים לתת את חייהם, אם צריך.
אין צורך בחייכם, ענה המשוגע, אך ייתכן שעצתי תהיה קשה יותר מנטילת חייכם. הוא השתתק לרגע, בורר את מילותיו, מבטו מצליף, אך מלטף. חיזרו לארמונכם, קחו תרמיל ישן ובלוי, הניחו בו כלי נגינה, מחברת פשוטה, עט, בגד נוח להליכה – בגד אחד יספיק – וצידה לשבוע. אתם הם אלו שצריכים לארוז את התרמיל, אל תטילו זאת על אחד ממשרתיכם, תנו לביתכם את התרמיל, לוו אותה לפתח הבית, לא יותר, ואמרו לה ללכת אל היער. חיזרו לארמונכם וחכו לשובה. אל לכם ללוות אותה ליער או לבוא לבקר אותה שם. המבט המצליף חתך עמוק בעורם.
המלך והמלכה נפרדו מהמשוגע ובגב שפוף מצער חזרו לביתם. הם לא מיהרו למלא את דבריו. המחשבה על פרידה מביתם קשתה עליהם, היער הפחיד אותם והרעיון שביתם תסתובב בו לבד הילכה עליהם אימים.
והנסיכה הלכה ונבלה וצערם תפח ותפח.
ביום שבו הנסיכה לא קמה עוד ממיטתה. הבין המלך שכלו כל הקיצים. הוא יצא לחפש את תרמיל נדודיו. כשנמצא התרמיל ביקש ממלכתו שתעזור לו לארוז. הם הניחו בתרמיל חליל עץ, מחברת בכריכת נייר חומה והצמידו לה עט, שמלה פשוטה ונוחה להליכה, אוכל ושתייה המספיקים לשבוע ומעט מטבעות כסף.
השכם בבוקר נכנסה המלכה לחדרה של ביתה, היא העירה אותה, עזרה לה להתרחץ והלבישה אותה בשמלה נוחה. המלכה תמכה בנסיכה ויחד הם יצאו מהחדר. על סף דלת היציאה הניח המלך על כתפיה של ביתו את התרמיל והורה לה בקול בוטח אך חלוש ללכת אל היער ולשוב כשתמצא את הזמן המתאים. המלכה ניגבה את עיניה ואז הסירה את השרשרת שענדה על צווארה, הניחה אותו על צוואר הנסיכה, והחביאה אותה תחת מפתח השמלה.
הם הניחו לה, וצעדו צעד קטן לאחור. פנים אל פנים, מבט אחרון. הנסיכה הסתובבה והחלה ללכת.
הם התבוננו בה עד שנעלמה מעיניהם, הם ראו איך החיות שבה בהדרגה לצעדיה, איך האור חוזר לרצד בשערה ובמבטם השתאות וכאב.
ההתחלה הייתה טובה. היא הרגישה את זרם הנביעה הפנימי מתמלא ומפכה בה, את השמש ששבה לנצנץ בשערה, את המרץ בו מתמלאות רגליה, ידיה, גלגלי עיניה, מוחה. היא כבר לא ראתה את העולם בצבעי שחור-אפור-לבן, בחלון ראווה הוצגו בגדים בצבעי ורוד וסגול מעושנים, בפינת הרחוב חייכה אליה ילדה קטנה בשמלת תכלת ובידה גלידה צהובה והאור ברמזור היה אדום זוהר.
כשהגיעה ליער הכל כבר סער וגעש בקרבה. הצבעים הסתחררו סביבה בוהקים עליזים נועזים, הנביעה עלתה על גדותיה והציפה את כל כולה, דמה זרם בתוכה במהירות מטורפת של מכונית מרוץ והגוף ביקש לזוז, לזוז...
היא החלה לרוץ. היא רצה. היא רצה כאילו מישהו מתח בה קפיץ יתר על המידה וכעת היא יכולה רק לרוץ ולרוץ. היא רצה כמו הייתה טיל ששוגר ויש בו אוויר לגמוע אינסוף מרחק. היא הייתה זיקוק שנורה מאקדח מתפרקת בדילוגים לרוחב, בקפיצות לאורך ובפיה מתנפצת קריאה חזקה וצלולה.
חיות היער הביטו בעוינות משתהה ביצור הזר שהתפרץ אל יערן והחל לרקוד בו ריקודי אש אינדיאנים. אך עם חלוף הדקות מסך העוינות הלך ונפתח, אויר של קסם נשב מהנסיכה אליהן והן נשבו בו. רגליהן נעו בחוסר מנוחה, מבקשות לנוע. הן דלגו אחריה, מצטרפות למחול המטורף שלה ושלהבת גדולה של שחוק בערה ביער.
כשהשמש ירדה אל בינות העצים, היא נחתה על יד אחד העצים. מותשת אך צחוקה עוד מרטט בה וגולש אל אויר היער.
חיות היער הקיפוה בחצי גורן, סקרניות לדעת מה תעשה כעת. היא לא דמתה לאף עובר אורח שעבר אי פעם ביערן, אנשים שהיער הטיל עליהם צללים והם נחפזו לעבור בו. נדמה היה להם שהיא לא תמהר לעזוב.
היא הייתה רעבה. היא הסירה מגבה את התרמיל, מביטה בו לראשונה בהבנה. תרמיל- וודאי יש משהו בתוכו. פותחת ומוצאת חליל, מחברת, עט, שמלה, אוכל. היא מעולם לא שמחה כך למראה לחם שחור וירקות, מעולם לא ערב לה טעמם כמו הערב. היא אכלה את פת הערבית שלה בעונג, מותירה מנה לחלוק עם ידידיה החדשים – החיות. לאחר שהשביעה את רעבונה, סידרה לעצמה מצע ללון עליו ונרדמה.
היא התעוררה עם קרני שמש ראשונות. אוויר היער המתוק החל להתמלא בציוץ ציפורים והיא הרגישה איך משהו נפלא מתנגן בה ומבקש לעוף. והיא עפה.
אחרי שבוע האוכל נגמר. בערב השמיני לשהותה ביער היא פתחה את תרמילה ומצאה בו חליל, מחברת, עט ושמלה. בחיטוט חוזר נמצאו גם מטבעות כסף, אבל הם נחתו על הקרקע ללא משמעות. החיות שראו כי ידיה יוצאת ריקות מהתרמיל הבינו כי נפל דבר והם החלו ללקט עבורה זירעונים ופרות יער. היא הביטה בהם במבט מוקיר תודה ובלעה את שהוגש לה בשתיקה. קצת אחר כך כששכבה לישון וביטנה עוד ריקה, הבינה שמעתה יהיה עליה לדאוג לעצמה לאוכל.
לאט לאט, היא למדה לדאוג לעצמה. החיות עזרו לה. הם לימדו אותה להבחין בין פטריות רעילות לבין פטריות טובות למאכל, לימדו אותה באילו מקומות ביער מצוי מזון בשפע והיכן זורם הנחל. היא גילתה כיצד מפיקים אש מאבני צור והמציאה מטעמים שונים מהיבול שהיער העניק לה.
ימי הקיץ העליזים תמו. היום הלך והתקצר והלילות נעשו ארוכים ארוכים. היה מעט זמן לחפש מזון והיה מעט מזון. כבר לא היה זמן למשחקים ושעשוע והיה קר. החיות עזרו לה למצוא מקום מסתור מפני הגשם והשלג והנסיכה נאבקה בו לשמור על מדורתה שתבער ותחם לה. היא הפסיקה להתעורר עם שיר בלב, עם רצון לעוף. החושך פער בה עיניים וטרד את מנוחתה. סימני שאלה הצטיירו בתוכה והיא לא מצאה להם מענה. באותם לילות היא הייתה מוציאה את החליל ומנגנות בו שעות ארוכות מנגינות כיסופים עגומות שהרטיטו את לב החיות.
לילה אחד, לילה ככל הלילות ועם זאת שונה, היא ישבה מול האש מביטה בדממה בלהבותיה בצללים שהיא מציירת. החיות מביטות בה בעצב. יללת תן מרחוק. עיניים צהובות מביטות בה, שואלות, מי את? איך קוראים לך? מה את עושה כאן? מה את עושה? מי את? הן צועקות לתוכה, מי את? ואין לה מענה, ואין לה אוויר לנשום והיא לא רוצה להיות כאן חשופה ללא מענה.
היא החלה לרוץ. היא רצה ורצה מנסה לחפש פתח הימלטות מהעיניים החודרות האלו שלא נותנות לה מנוחה, למצוא אור שיגרש את כל החושך וייתן לה שלווה. החיות הדואגות לשלומה רצו אחריה.
לפתע נתקלה רגלה בשורש עבה של עץ והיא השתטחה אפיים ארצה. החיות נעצרו בבת אחת מביטות בפחד גובר באין תזוזה וקול שלה.
ממפתח שמלתה צצה שרשרת והתגלתה. היא הביטה בשרשרת בפליאה, מאין זו הגיעה לצווארה? לאט לאט בזמן שהיה כנצח בעיני החיות היא התרוממה לישיבה והסירה את השרשרת מצווארה. ידיה הפכו והפכו בשרשרת מנסות לפתור את חידתה. כשעצמה את עיניה ומששה חוליה חוליה הופיעו לפניה איש ואישה פניהם נאות אך מבטם עצוב ומודאג האיש הניח על כתפה תרמיל והאישה ענדה לצווארה שרשרת.
היא פקחה את עיניה מבולבלת, שוב החושך, היער ולפני רגע היה איש הייתה אישה היה אור, היא רוצה לשם, אבל היכן המקום ההוא? מי היו שם? מוחה רטט, היא הייתה שם, היה לה טוב איתם. היא יודעת, עמוק בתוכה מונחת קופסה. רק אם תמצא אותה, תפתח אותה היא תגלה...
פתאום זה עלה. אבא. אמא.
במקום אחר, בזמן אחר היו לה אבא ואמא, מלך ומלכה, והיא הייתה ביתם הנסיכה.
אני חוזרת הביתה, היא אמרה בחיוך עייף לחיות, אני חוזרת לממלכה שלי. היא התרוממה וניסתה להתחיל ללכת אך שבה ומעדה. רגליה צימחו שורשים לאדמת היער ולא הניחו לה לעשות אף צעד קטן. בידיה היא ניסתה לעקור את רגליה מהאדמה, החיות באו לעזרתה, מכרסמות את השורשים, ללא הועיל. רגליה שבו לצמח שורשים חדשים.
אחרי שעה של ניסיונות היחלצות כושלים, גופה החל לרעוד ועיניה נתמלאו דמעות. היא בכתה. היא בכתה את הגעגוע לבית, את התקיעות ביער, את העיניים החודרות לתוכה ושואלות, את חוסר המנוח, את חוסר המענה שלה.
(כאן סיפורינו מגיע אל קיצו.
אני מציירת את תדהמת האדם שהוליכו אותו שולל משתקפת מפניכם. כך? כך נגמר הסיפור? אין איזה נסיך יפה תואר שועט על סוס לבן? ומה עם "והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה"? ואח"כ דרישת הצדק, את לא יכולה להשאיר אותה ביער! את לא יכולה לסיים את האגדה כך!
אתם צודקים, אגדות לא יכולות להסתיים כך, צריך איזה הפי אנד שבו הרעים הולכים לאבדון והטובים חוזרים הביתה בריאים ושלמים. אבל אם נדייק הסיפור הזה הוא רק כמו סיפור אגדה, לא הדבר עצמו, וככזה הוא אינו חייב להסתיים בענבי הגפן ובדמעות התרגשות שמחות. הוא יכול להרשות לעצמו להניח את הנסיכה מושרשת ביער ללא יכולות תזוזה ולעזוב אותה לדמיונכם.
כעת אתם ודאי מצקצקים בלשונכם, נו באמת, היא הצמיחה לה שורשים באדמה ועכשיו אין לה מושג איך היא יוצאת מהברוך. אתם יכולים לרטון כאוות נפשכם, אני יודעת שהיו לי מספיק דרכים להוציא אותה מהיער.
ואולי יש אמת בדבריכם?
אני עדיין תועה ביער.)
