הגיע היום. היום הוא היום.
הלכתי אל החצר מאחורי הבית שם נמצא המחסן. היה שם חשוך, טחוב וחנוק אז השארתי את הדלת פתוחה. קרני שמש חמימות ומאירות הסתננו אל תןך המחסן מגלות את פרצופן האמיתי של המפלצות האימתניות שהיו כאן רק לפני דקה. אני מפשפשת בין ערמות חלודה, כפסי עץ ויצאו מכלל שימוש עד שאני מוצאת את את החפירה.
יצאתי החוצה.
איזה יום יפה. בשמים הכחולים-כחולים מרננות להן הציפורים, פרפרים צבעוניים מתעופפים להם בכל פינה נוגעים בעלי הכותרת ופתע פתאום בפני. אני נושמת את כל היופי הזה והאויר המתוק והטהור הזה, משעינה את האת על כתפי והולכת לכיוון עץ האיזדרכת שהקדים השנה לפרוח.
בצילו של העץ חפרתי בזריזות בור. בור בעומק ובקוטר של מטר.
את האדמה הוצאתי בזהירות, בצורה שבה אני יוכל לדלג מעליה ולהכנס לבור וגם אוכל בקלות לסגור את הבור.
כשהכל מוכן ומסודר כיאות אני רצה אל המחסן זורקת במהירות את האת לתוכו (אפילו בלי להכנס פנימה) וחוזרת חזרה אל הבור שכרתי.
אני מדלגת בזהירות מעל ערמות האדמה שסידרתי ומתישבת לי בתוך הבור.אני נחה לרגע, מתענגת על השמש, על החזרה לרחם, על שורשי העץ שמבצבצים להם לידי, כל כך דקים ועדינים נאחזים בחזקה באדמה הרכה מחזיקים את כל הפאר שצומח לו למעלה. לרגע אני שוכחת מהכל אבל אז אני מתעשתת וקופצת על רגלי. בזהירות, בזהירות אני חופרת מנהרות בערמות החול שלי, כדי שאותן ערמות יתמוטטו אל תוך הבור בו אני עומדת.
אני יושבת בתוך הבור שכבר איננו. מצדדי מעלי ומתחתי יש אדמה, אינסוף של אדמה. אני עוצמת את עיני נושמת לי את ריח האדמה, מלטפת את שורשי העץ, השיח, הפרחים שולחת להם עדודים קטנים, מנשקת אבן קטנה, מברכת על כל נשימה.

היה זה יום יפה. השמש האירה בקרניים רכות, הציפורים זמרו באלפי קולות, מיליוני פרחים פרחו בשלל צבעים, ילדים משתובבים בגנים הרחוקים. מתחת לאדמה אני נושמת לי את נשמתי האחרונה.

(עמך, יעל, ועם הקוראים הסליחה- על הכותרת המפגרת, על הפרסום של הקטע.

זאת לא יעל, זו הפיצול שיודע את הסיסמה- א.ר)