אהובתי

ביקשת שאספר לך עלי, טענת שאינך מכירה אותי דייך. שכולי עלום וסתום. אישית, אני מאמין במאמרו הנפלא של שאול טשרניחובסקי : "האדם הוא תבנית נוף מולדתו", וכאשר אני אומר "תבנית נוף" אני לא מתכוון רק לרקע הטבעי המשתרע בסביבות בית הוריו של אדם זה או אחר, אלא על חוויות ילדותו בכללן, על השירים אשר שמעו בביתו, על שיחות הסלון שהתקיימו בסביבתו, על משפחתו המצומצמת והרחבה שהקיפה אותו, על הגננות והמורות שחינכו אותו, האדם הוא השתקפות של כל פרט ביום יום של ילדותו (פרוידיאני משהו...). על כן אתחיל משחר ילדותי, טרם הגחתי לעולם. על פי חישובי המהוססים, נהריתי בקריית ארבע בקיץ של שנת תשמ"ג, הורי גרו אז בדירה תת קרעית בבניין שקיים עד היום בקרייה, הולדתי התרחשה כבר בבית החולים תל השומר, כשהורי גרו כבר בדירה קטנה בעלת שלושה חדרים בקריית הרצוג, שכונה פרברית בבני ברק, שכמו הייתה חסרת קשר לאימה מולידתה. קריית הרצוג הייתה באותם ימים שכונה רגועה ושקטה שגבלה בשדה חמניות ענק, שבעיני אז השתרע עד האופק. כשהייתי קטן התוודעתי כבר לבני משפחתי הקרובים , אבי עדי, שהיה אז מורה צעיר בבית הספר "עוזיאל", איש דק וארוך בעל שפם מעובה, שיכול לעבות את קולו בבת אחת, אך לאחר מכן, כבר קשה לו לחזור לטון הרגיל, אמי תמי, אשה בינונית בגובה וברוחב, חבושה מטפחת ושקטה לרוב, דמות נוספת שנתקלתי בה הייתה אחותי הבכורה, מוריה, ילדה עם שיער שחור פחם, עיניים כחולות ירוקות, נמשים וחיוך שטני, אינני זוכר בדיוק את התקופה הזאת, ניתן להגיד שהזיכרון הכי מוקדם שלי הוא מגיל חמש בסביבות. שנה וחצי לאחר שנולדתי, נולד אחי, דודי, שהוא העתק של אבא רק עם עיניים כחולות, ולאחר כשש שנים נולד אחי הקטן, גיא, שהוא העתק של אבא עם עיניים ירוקות. הילדות בקריית הרצוג הייתה מאוד תמימה וזורמת, גן מיכל ואחר כך גן כוכבה, ושוב פעם לגן מיכל (מיכל אחרת, כמובן), כיתה א´ וב´ בבי"ס עוזיאל, החברים משם לא זכורים לי יותר מידי, אבל אני זוכר שהיה די כיף, בשבתות היינו מתפללים בבית כנסת בקצה השכונה, שהיה צופה לשדה החמניות שהזכרתי מקודם, ובפורים היינו מצטלמים מחופשים על גבי סוס בפוטו בבני ברק.

כשאני מספר על ילדותי, יוצא לי רצף שבו אני לא אספיק להכיר לך את משפחתי היותר רחבה, אז ככה: לאמא של אבא קראו חסיבה, ובצרפתית אורייט, היא נפטרה משהו כמו חודש לפני שנולדתי, ועל כן אני נקרא על שמה הלועזי, עד היום מוריה צוחקת עלי שהיו צריכים לקרוא לי "חסיב", המון פעמים אני מרגיש שאם היא הייתה חיה , כל היחס שלי לצד של אבא היה משתנה, די חבל לי שלא הכרתי אותה. לאבא של אבא קוראים יוסף, אבל אף אחד לא קורא לו ככה, השם שלו תמיד היה "פפה", שזה אבא או סבא בצרפתית, היום הוא חולה באלצהיימר מתמשך, אבל הכרתי אותו עוד כשהוא היה צלול, על פי סיפורים של אבא, פפה היה פועל פשוט בחברת החשמל, שהיה אוהב לשחק שש בש עם חברים באיזה בית קפה של פועלים, בשעות הפנאי הוא היה שוער כדורגל של הפועל, לפני כמה שנים נודע לי בטעות שפפה לא היה נאמן לחסיבה, ובגד בה עם אישה אחרת, דבר שגורם עד היום לאבא שלי לא לסבול גרוזינים. סבא וסבתא חיו כשהם עלו לארץ בחיפה, אבל במהרה עברו לאשדוד ושם השתקעו בבניין של ארבע קומות ברובע ה´, שהיום נראה כמו נטע זר בין הקניון לשכונות החדשות.

לאמא של אמא קוראים יפה, הלא היא סבתא יפה, אשה נמוכה עם פאה נוכרית צהובה, שמשתדלת ללוות את נכדיה מרגע לידתם ועד בכלל, ואוהבת לשחק במשחק "איך אני קשורה לכל מי שאתה מכיר?" , בילדותנו סבתא יפה הרבתה לבקר אותנו, ולהרעיף עלינו מכל טוב מתנותיה, אני חושב שאת הנטייה לספרותיות לקחתי ממנה, לעומתה ישנו את סבא יהודה (שהוא אבא של אמא, כפי שכבר הבנת מן הסתם), סבא יהודה נפטר לפני מספר שבועות, אך אכתוב עליו בלשון הווה, כי כך אני רגיל, סבא יהודה הוא איש גדול שחום קשה ושתקן, אך עם לב רחב מאוד, כאשר אני נזכר בו קשה לי מאוד להבין איך אפשר להיות כל כך אמפטי  לכל כך הרבה אנשים שלאו דווקא קשורים אליך בקשר דם.

לאחר הסקירה הקצרה הזאת, נחזור לקורות חיי.

בכיתה ב´ עברנו דירה מקריית הרצוג לרמת גן, המעבר לא היה קל בשבילי, במיוחד לאור זה שלא נמצאו בשכונה החדשה ילדים בגילי, ועל כן נאלצתי ללמוד בבית ספר שרחוק מביתי, עם ילדים משכונות אחרות, בית הספר שלמדתי בו, "עציון", היה בדיוק במעבר בין מצב הומוגני למצב הטרוגוני, כאשר אני נמצא בתווך בין שתי הקבוצות העיקריות. היום, בחשיבה לאחור אני יודע שהמצב הזה לא היה לי בריא, וגרם לי לתחושת בדידות שמלווה אותי עד היום. מבחינת הלימודים, הייתי תלמיד טוב יחסית, חוץ מחינוך גופני, כפי שאת יכולה לשער לעצמך.

כאשר אני חושב איך להמשיך את המכתב אני חושב לעצמי האם באמת ניתן להגדיר מה הוא אותו "אני" שאת רוצה לדעת? אין ספק שקורותי יתנו לך הבנה בי, יסבירו לך את התנהגויותי השונות, את אהבותי ושנאותי, אך האם יש בם כדי להגדיר את כולי.

יש לי עוד המון לספר לך, על חוויותי הכואבות בחטיבת הביניים, על הצלחתי החברתית בתיכון, על גישושי הדתיים בגיל שש עשרה, על ההדרכה בסניף, על השנה שביליתי בקריית שמונה, והמסקנות (השליליות והחיוביות) שלי משם, על הפיגוע שהותיר בי שאלות שלא מרפות ממני עד היום, על הטירונות המפרכת מחד והמדהימה מאידך שעברתי בבית הספר לשריון, על אהבתי פרוזה גברית ושירה נשית, על בת דודתי התמירה והיפה מירב, שתלאות חייה גרמו לה להתבגר מוקדם מהרגיל, על הזדהותי הטוטלית עם חיים באר והעונג שמסב לי מאיר שלו בלשונו המפותלת, על דניאל, ידידי הסודי מתקופת השירות, על הגילוי המאוחר של גדולת נעמי שמר, על קמצנותי הלא מוסברת, על המוצב האהוב עלי ליד רמאללה, בו חוויתי חמישה חודשים לערך, על הבושה שגורמת לי תשומת לב יתירה, על מחשבותי הקיומיות, על הערכים שבם אני מאמין, על הערכים שאני עוד צריך לברר, על תשוקותי, אהבותי, פחדי, חיפושי, כשלונותי הרבים, התנסויותי הכואבות, שירי אשר חתומים ביומני הכחול, סודותי שאוליך לקברי, על העובדה שמקלחת פושרת מרגיעה אותי בדרך כלל, על גבי וביז´ו, ידידי מהצבא שלימדו אותי פשטות מהי, על נופי האהובים (רמז: המון ירוק ואופק רחוק), על הבית אשר אני מתכנן לבנות לך, על משפחתי הסבוכה, על חלומותי, על ניסיוני הבתולי לצייר, על מאכלי האהובים, על דרור אלעד ואריאל, אנשי סודי, אשר בם אני בוטח, על שקרי הקטנים, על זה שלמדתי לצוף בים המלח רק לפני כשנתיים, על כמיהתי לרוגע ושלווה, על ירושלים שלמדתי להכיר בשנים האחרונות, על תל אביב שדוחה אותי ומלהיבה אותי כאחד, על אהבתי לתנ"ך, על מורי ומחנכי איתם אני שומר על קשר עד היום, על צינוני הקבוע, על הרגלי הרעים, על אהבתי למוזיקה העולה ויורדת.

כמובן, שאלו רק מקצת הדברים שעליהם יכולתי לכתוב, אך גם אם הייתי פורטם אחד לאחד לפנייך, האם גם אז הייתי יכולה לומר כי את מכירה אותי? כי  האדם, על אף שהוא תבנית נוף מולדתו, הוא גם הרבה מעבר, מגלה לך טפח ומכסה טפחיים, זוהי רשימתי האוטוביוגרפית הקצרה, מעין שילוב מוזר בין "חבלים" של חיים באר ל"עשו" של מאיר שלו, אך האמת היא שאין זה סיכום חיי כלל ועיקר, אלא רק בסיס, אולי רעוע ולא יציב יותר מדי, אך בסיס שאיתו אני בא בבואי אלייך,

 הא לך תמצית קורותי, לשד חיי  הקצרים, אשר אין בהם כדי להגדריני.