את שניהם אספתי מגן הילדים. דחילו ראה אותי ראשון. הוא צעד לקראתי בפסיעות מדודות, כמונה פעמיו. כשהגיע אליי, נעץ ידו הקטנה אל תוך ידי ומאז לא הרפה. "הוא היה ילד טוב." אמרה הגננת, "הוא תמיד ילד טוב." הצצתי אל תוך עיניו הנבונות וכמעט ויכולתי לראות את יומו. יושב לצד הילדים האחרים אך משחק לבדו. לבדו בונה בקוביות; לבדו מחטט בארגז ההפתעות; לבדו מטפס על המגדל בחצר. מהלך בזהירות בין כולם, כנענה לצו בטעם עליון: "לא תמרה את פי הגננת. לא תקרא לילדים בשמות. לא תרביץ. לא תירק. לא תקלל. לא תשבור." רחימו היה חבוק בין זרועות תינוק אחד. משראני, ננער ממנו ודלג לקראתי. משקרב אליי החל להסביבני במחול, תוך שהוא מזמר כנגדי מעין זמר עליז ובלתי מובן. "כולם אוהבים אותו" אמרה הגננת כשהיא מלטפת ראשו. לפליאה היתה בעיניי אהבתם. רחימו מעולם לא נזהר בכבודם של הילדים האחרים. מידי פעם היה קורא להם בשמות מצחיקים או חוטף צעצוע מידם. אולם מיד היה מבקש את סליחתם ומשסלחו לו היה גומל להם בנשיקות ובחיבוקים. אף את הגננת היה מפתיע לעיתים. כשהיתה מבקשת מכולם לשלב ידיים ולסכור את פיהם היה רחימו מוחא כפיו לפתע בעוז וצוחק צחוק גדול. אך מייד היה מטפס על ברכייה ולוחש באזנה: "חיה, את כועסת עליי?" "כן." היתה הגננת עונה. והוא היה אומר לה: "אל תכעסי. אני נורא אוהב אותך. רק רציתי להצחיק אותך." ואז היה מושיט את זרועותיו הזעירות ומנסה להקיף את מותניה הרחבים בחיבוק. יחד יצאנו מן הגן. ידו של דחילו אחוזה בידי ורחימו מרקד כנגדי. יש ילדים שידם אוחזת ביד מבוגר כדי שלא ישמטו ויקפצו לכביש. דחילו היה אוחז בידם של מבוגרים כדי שלא ישמטו ויפרחו באויר. לפעמים נדמה לי שכל המבוגרים מהלכים בעולם אחוזים בחוזקה בכף ידו של דחילו. מעולם לא ראיתי את דחילו אוחז בידו של ילד. כשחשבתי זאת הבנתי שני דברים. הבנתי שאני המבוגר של דחילו והבנתי שרחימו נעלם מעיניי. שלשה ימים חיפשה אותו המשטרה. לבסוף קראו שנבוא לזהות. הם לא רצו לספר לי כיצד מצאוהו אולם הלשונות הטובות דאגו שיגיע הסיפור לאוזניי. הם מצאו אותו עקוד על מזבח כשאיל אחר לוקק את דמו. כשחזרתי הביתה הביט בי דחילו ושאל: "איפה רחימו?" ואני ליטפתי שערו והשבתי "רחימו בשמיים" דחילו הרים עיניו לשמיים ואז נעץ בי את עיניו המבוגרות ואמר: רחימו לא בשמיים. את לא רואה שהשמיים ריקים?