הרופא האחראי עליו היה, מטבעם של גברים, בחור קשוח שראה המון מראות קשים בחייו. האחות שטיפלה בו הייתה, מטבען של נשים, רחומה יותר ולכן נטתה להתפרצויות קצרות של בכי. מיד אחר כך היא ניגבה את דמעותיה, והמשיכה לתפקד כרגיל. אנחנו היינו, מטבעם של מבקרים, עומדים מבחוץ ומשקיפים מבעד לחלון הקטן על הנעשה בחדר. זה לא היה נעים כלל וכלל, יש לציין, אבל חבר זה חבר, והחובה שלנו כאנשים דואגים היא להיות לידו גם בשעות הכי קשות. ההורים שלו כבר התייאשו וטסו לאוסטרליה, האחים החליפו את שם המשפחה שלהם, ורק אנחנו, החברים הכי טובים שלו, המשכנו לנסות לתמוך בו איכשהו. הוא אמנם פגע בנו קשות, אבל התרגלנו, ועכשיו המשימה היא לעמוד לצידו עד שיחזור לעצמו, אם יש עוד עצמו בכלל.

הרופא סיכם כמה נתונים בקלסר שלו, מסר לאחות את הקלסר וחבילה גדולה של טישו ויצא מן החדר. נצמדנו אליו בלי להסס. הוא ניסה להתחמק בתעלולים שונים. פנה בזוויות חדות למסדרונות אפלים, זינק מדרגות ארבע ארבע, התגלץ´ על המעקה ואפילו נכנס לחדר עם שלט גדול "רדיואקטיבי פה מאוד. באמת שלא כדאי לכם להיכנס".

אנחנו אחריו, באש ובמים. בסוף תפסנו אותו מאחורי המכונת קפה. חנקנו אותו בצווארון, והצמדנו אותו לברז של הרותחים. "דבר", אמרנו לו, "מה יש לחבר שלנו?". הוא הניד בראשו. לחצנו על כפתור "יותר רותח", ובזמן שהמים מבעבעים לחשנו לו: "ספר, מה תקף אותו?". הרופא הזיע, אבל שמר על אתיקה מקצועית. לא הייתה לנו ברירה. מזגנו את הקפה לכוס והלגמנו את הרופא. זה היה מחזה נורא, אבל לא היה לנו שום צ´אנס אחר. אחרי שני שלוקים של קפה הוא אמר: "רדו ממני קודם, אחר כך אני אומר לכם". הבאנו לו עוד שלוק והוא נשבר. "חבר שלכם, יש לו יעלת. אני לא יודע ממה הוא נדבק או כמה זמן הוא כבר חולה בזה, אבל זו בלי ספק יעלת".

יעלת. הבשורה הייתה קשה. הודינו בינינו לבין עצמנו שהרבה זמן לא דרס אותנו טרקטור כמו עכשיו, אבל אנחנו אמיצים. נתגבר.

מחקרים מוכיחים שכמעט ואי אפשר להתגבר על יעלת. גם לא באמצעות קפה של בית חולים. לא ידוע מתי הייתה המחלה הראשונה, אבל טוענים שהיא כבר תקפה בימי הביניים, איזור הרציונאליזם האפל. מאז ועד היום, אף אחד לא ניצח אותה. מבודדים בכלאה, חיים מיום ליום ללא עבר ועתיד, חיו חולי היעלת בידיעה ברורה שיישארו כך עד יום מותם, ועכשיו חבר שלנו מצטרף אליהם. ראבאק.

החלטנו לא לוותר. לדעת שיש אנשים שחולים ביעלת זה שונה לגמרי מלגלות שאחד החברים הטובים שלך חולה בה. זה קשה. זה מדכא. זה גורם לנדודי שינה בלילה. ואם הוא הדביק אותך? ואם יום אחד תקום, ותגלה שהמחלה התפרצה בך ואין איך לצאת?

הנה ציטוט מספרו רב הרושם של ב.ג. רחובסקי, חוקר מחלות מפורסם שעמד מעט על מהותה של המחלה: "יעלת. מחלה איומה ונוראה. מרושעת וטורפת, חסרת אבחנה, גרועה יותר מרוב המחלות שהכרתם, אולי מכולם. מחלה זדונית ואכזרית, בעלת מוטיבים מייאשים ודפוסי פעולה מכלים ומשמידים ללא רחם, ללא חמלה, ללא פשרה וללא הרף. לגמרי לא מומלץ להידבק, ואם בכל זאת נדבקת, אתה צריך להתאשפז למרות שגם זה לא יעזור".

אם כן, מסתבר שעמדנו חסרי אונים מול כל דורסנותה של הגרועה במחלות תבל. למעלה מזה; התקרה. אחר כך השמים, ולבסוף היקום, שבו אין למעלה אלא הכל יחסי.

הגיע הזמן לפעול. שרכנו את הנעליים, הידקנו את החגורות, ראינו יותר מדי סרטים, והתגנבנו חרש בחזרה למחלקה. כל אימת שעבר דוקטור העמדנו פני תמימים, ורק לאחר מכן עטינו על פנינו מסיכה של נכלוליות שועלית. צעד אחר צעד, מדרגה אחר מדרגה- והנה אנחנו שוב, משקיפים מבעד לחלון על המיטה שלו. ללא ספק, הוא נראה סובל. כפות למיטה בידיו ורגליו, הוא התפרע עד כמה שיכול היה, וודאי שהיה צועק אילולי נחסם פיו במטלית עבה. המראה היה נורא. בחשאיות חמקנו פנימה, העמסנו אותו על כתפיים ורצנו החוצה בצעקות: "רופא, רופא". כל אימת שעבר דוקטור על פנינו העמדנו פני שולטים במצב, וכשיצאנו מבית החולים זרקנו אותו אל תוך האוטו ונסענו. כשהגענו למקום מבטחים עצרנו את האוטו ושחררנו אותו. "יש לך יעלת", אמרנו לו בטון קשה, כשרגלינו עומדות על הבטון הקשה. הוא הביט בנו ונראה לא מבין. "אתה לא מבין מה יש לך?" שאלנו. "אני מבין, אבל למה זה טוב שאתם אומרים לי את זה?". העדפנו לשתוק. המחלה מתחילה להתפרץ. התיישבנו על הבטון והוצאנו לחם וחומוס, לאכול משהו אחרי המבצע הקשה. "למה אתם יושבים?" הוא שאל מאחורינו. לא ענינו. כל תגובה מחריפה את המחלה, אבל גם כל חוסר תגובה. לכן יכולנו לענות, אבל לא ענינו כי סתם לא בא. "תעמדו", הוא אמר. "אם תלכו תוך כדי, תקיימו מצוות ארבע אמות בארץ ישראל". עמדנו על רגלינו והלכנו הרבה ארבע אמות תוך כדי האוכל. הוא המשיך. "אני רואה שאתם אוכלים, וזה יעיל כי בלי לאכול לא תוכלו לעשות מה שצריך, אבל למה שלא תעשו עוד משהו תוך כדי?" אמר ועשה. הביא קסטת שיעורים של הרב זורשביץ´ ושם בטייפ. עכשיו אכלנו והלכנו וגם שמענו שיעור. המחלה לא הרפתה. "אתם יכולים גם לסכם תוך כדי", הוא אמר, "ואחר כך לחזור על הסיכומים". הוא שלף מאיפשהו עטים ודפים ונתן לנו לסכם. סיכמנו שנסכם, שלא יחריף המצב. "עכשיו", נגסה בו המחלה, "תביטו במעשה הבריאה ותתפעלו. זה יכניס לכם קצת אמונה ללב. וגם תכוונו שכל מה שאתם עושים זה לשם שמים". הבטנו במעשה הבריאה וכיוונו את הכוונות הראויות. לא פשוט, אבל חברים לא מפקירים, גם כשעובר עליהם משהו קשה. תוך כדי הוא צעק מילים קדושות שייכנסו לנו לתת מודע אם אנחנו לא מצליחים להקשיב להכל ביחד. אחר כך נסענו לטייל כדי שהנפש תירגע ותוך כדי נסענו על גדר המערכת כדי לוודא שאף אחד לא חדר למדינה ושמענו רצוף שיעורים של כל הרבנים שהקליטו שיעורים כדי ללמוד תורה וסיכמנו כדי שלא יישכח והתפללנו שחרית מנחה וערבית כדי להוריד אלינו שפע רוחני וגשמי, וכיוונו כדי שהתפילה תפעל והרווחנו כסף כדי שיהיה אוכל כדי שלא נמות כדי שנקיים עוד בעולם הזה את כל התיקונים שצריך ושמענו שיר אחד או שניים כדי להיות מעודכנים בתרבות העכשווית כדי שנוכל להשפיע עליה בבוא העת והצבענו בבחירות כדי שייבחר שלטון הוגן כדי שייתן לנו תנאי חיים הוגנים כדי שנוכל לקנות לחם שלא נמות ברעב ונוכל לתקן את העולם באמצעות עוד דברים שנעשה ובסוף לקינו גם אנחנו במחלת היעלת שהוברר למפרע שהייתה מחלה מדבקת ביותר והדבקנו את שכנינו שעשו גם הם רק דברים יעילים ולבסוף כל העולם כולו נדבק, זה מזה וזה מזה, ועשו הכול בשביל שיהיה משהו אחר שגם הוא היה בשביל משהו אחר ולבסוף מתו כולם בשעמום הנורא של שנת תשצ"ג וכנראה שזה היה כדי שילמדו מזה לקח הדורות הבאים כדי שהם לא יעשו את הדברים האלה גם כדי שיהיו להם חיים יותר תקינים ולא ימותו משעמום כדי שיתקנו בעולם הזה את כל מה שצריך תיקון כדי שהכל יהיה הרבה יותר טוב בעולם הזה ובבא ובזה שאחרי הבא עד סוף כל הדורות. ואם מתישהו נגמר הזמן והתכלית הולכת לאיבוד, אז כנראה שהמחלה הזאת הייתה סתם שיגעון חולף וחבל.