השעון שלי ממהר בארבע דקות. פעם הוא מיהר רק בשלוש דקות אבל עכשיו זה כבר ארבע דקות.
כל פעם ששואלים אותי מה השעה אני צריכה לעשות בראש חישוב "חמש עשרים ושבע פחות ארבע" ואז להגיד בקול: "חמש עשרים ושלוש" לפעמים אני עושה את כל החישוב הזה בקול: "עשרים וחמש פחות ארבע. שתיים עשרה עשרים ואחת." פעם השעה היתה שלוש עשרים ושבע וחמישים וחמש שניות ועד שהספקתי לעשות את כל החישוב היה כבר שלוש עשרים ושמונה. והייתי צריכה לחשב מההתחלה.
לשעורים אני מגיעה ארבע דקות לפני הזמן וכשאצלי נגמר הזמן של השיעור למרצה נשארו עוד ארבע דקות.
אם יום אחד תדרוס אותי מכונית והשעון שלי ישבר יבוא החוקר המשטרתי ויגיד: "השעון נעצר בשבע וחצי - זוהי שעת המוות. שבע וחצי בדיוק." ואני אצחק כי הייתי מתה כבר ארבע דקות קודם.
ואז אני אעלה לשמיים. המלאך גבריאל יקבל את פני. "הקדמת" הוא יאמר לי "ציפינו לראותך רק בעוד ארבע דקות" "זה בסדר" אני אשיב "אני אחכה."
מי שלא חיכה ארבע דקות בכניסה לגן עדן לא סבל אף פעם מזמן זוחל. אני ארגיש שהזמן בכלל לא זז. בסוף ימאס לי. "מה השעה אצלך?" אשאל את גבריאל. גבריאל יציץ בשעונו ויאמר לי: "שבע עשרים ושש ועוד חמש ועוד שש פחות אחת עשרה - שבע עשרים ושש."
הזמן בכלל לא זז שם! הכניסה לגן עדן. זה המקום שהזמן נעצר. בגן עדן אין זמן. לא נותנים לו להיכנס לשם.
וככה אני אשאר בכניסה לגן העדן. רק אני, גבריאל, והזמן. לנצח.
המחשבה הזאת ממש מבהילה אותי. רק בגלל זה אני עלולה להזיז את השעון אחורה בארבע דקות.
אולי נעשה את זה ארבע וחצי?
תגובות