כך תם לו העניין.

ולפתע, יותר מאי פעם בחייו, בביטחון מלא יותר מאשר בכל התגלות, הוא הגיע להבנה כי ייתכן והוא נשלח לנינווה לטובת עצמו. יתכן ונינווה כלל לא הייתה קיימת.

הוא מצא עצמו על קצהו של ים, מתבונן בדייגים המגלגלים את רשתותיהם, ומשב רוח יבש חלף דרכו, חודר את כולו פרט לליבת ההתרגשות שבבטן העליונה שלו. המחזה הזכיר לו את הבית אבל רגליו היו נטועות במקומן.

הוא הגיע לשיא של כל מה שהוא חלם עליו והוא ידע שעתה הוא לא יוכל עוד לנבא. זו הייתה הבנה רגשית מאוד פשוטה שרוקנה אותו והביאה אותו לדעת בוודאות שהוא לא ינדוד עוד בנפתולי דעתו, פותח חלונות לעולמות שטרם נבראו. הוא לא יחוש עוד בקטיפה הרכה ביותר שאי פעם נארגה, הוא לא יצפה עוד באורות הניאון הבוהקים בלילה של פארק שעשועים גדול, הוא לא יראה שוב את השקיעה, זו היפה מכולן, שהגיעה ממש טרם סוף העולם והוא לא יוכל לראות שוב את הצבעים הבוהקים שגרמו לו להבחין בין דמיון והתגלות.

הוא ביקש למות.

אדם, כל אדם רגיל, חי את חייו בהשתוקקות לדעת את שצופן העתיד רק כדי שבחירותיו יהיו הנכונות – האם עליו לשאת את האישה ההיא לאישה? האם הם יהיו מאושרים בעוד עשרים שנה? האם עליו לטעת את הגידול הזה? האם יבואו הגשמים ויאפשרו לו לגדול? אך הוא עצמו תמיד ידע לאין יפנה הגורל עם כל בחירה שייקח, הוא ידע איזו בחירה תצלח ואיזו תהיה לטעות... אבל האם זה הוביל אותו לבחור אחרת אי פעם? –לא.

שנה חלפה והוא עדין לא חזר לביתו בגת חפר. הוא תר את הארץ כיוון שלא רצה לשוב ולגלות אם האישה בה תלה אהבתו אהבה אחר עתה, הוא לא רצה לגלות אם ביתו נלקח על ידי זרים והוא לא רצה לגלות אם מורו וידידו, האיש שראה הרבה פחות ממנו והבין הרבה יותר, כבר מת.

ובכל זאת, הוא התחיל ללמוד לראות את העולם מבלי לבקש את התשובה הסופית, לקחת את מה שראה ולהותיר את מה שלא. צעד אחר צעד.

ועוד חמש שנים חלפו להן עד שהוא שם לב שלא היה לא מי שזכר עיר אפרורית שפעם ראה ניצתת ביופי השקיעה, מי שיכול היה לצחוק או לבכות איתו לנוכח זיכרון של עת שחלפה בחייו, מי שיכול היה להבין מדוע הריח של בושם אחד יכול היה לגרום לו להתאהב שוב, מישהו שלו יכול היה הוא להעניק או שיכול היה להעניק לו את כל שיש בעולם להעניק או לקבל.

"מחר אלך הביתה," הוא אמר לעצמו בקוותו שכך אכן יהיה.