מוקדש לאסתר, שגילתה לי את הגעגוע

פעם אחת היתה עיר אחת שהיו הבתים בה מתעופפים באוויר לפי הטבע של מי שגר בהם. כשהיו מתגעגעים יותר למי שנמצא בבית - היה הבית נקשר יותר לאדמה שעליה נבנה, ולהיפך, כשהיו שוכחים את מי שנשאר בבית ולא היה מי שיתגעגע אליו - היה הבית פורח באוויר. כך היו כל הבתים בעיר הזאת וזה היה טבעם.

והיה בעיר הזאת בית אחד, ובו גרו אב ובן, והייתה ביניהם אהבה גדולה.

גדל הבן ומלאו לו שלש עשרה שנים, והגיע זמנו ללכת לתור בעולם, ולללמוד מלאכה ולהתפרנס, וכיוצא בזה. והייתה פרידתם קשה, והיה האב אומר לבן: "בני, לך לשלום, וחזור בשלום".

ונתן לו איגרת סגורה וחתומה, ואמר לו: "את האיגרת הזאת אל תפתח עד שתהיה בן שמונה עשרה שנים."

ותמה הבן, שלא היה חושב שירחק מהבית כל כך הרבה שנים.

ויצא לדרכו ושכח את דבר האיגרת.

ומצא במדינות שהיה תר בהן דברים מעניינים מאוד. והיה לומד מלאכות שונות, כדאי להגדיל את הונו.

וכל מלאכה חדשה שהיה לומד - הייתה משכיחה ממנו את אביו. והיה ביתו של אביו פורח באוויר ומתרחק מהאדמה, שהיה זה טבעם של הבתים באותו מקום, כמו שהזכרנו בתחילה. ומחמת שהיה לומד מלאכות הרבה - נתרחק ביתו של אביו הרבה מן האדמה בערך חמישים מילין.

ומתוך שנכנס הבן לעולם המסחר והצליח, היה שוכח עוד יותר את אביו, ולבסוף, נשתכח ממנו כמעט כליל. ובאותו זמן היה אביו בוכה ומתגעגע אליו, והיה הביית מרחף בעל כורחו של האב יותר ויותר גבוה מהארץ ומתרחק מהבן יותר ויותר.

כשהגיע הבן לגיל י"ח שנים, נשא אשה ונתיישב בבית של קבע, והיתה לו מנוחה חוץ מהרגשה דקה ביותר של אי-נחת שלא היה יודע מה טיבה ומדוע נתקבעה בליבו.

פרק ב´

יום אחד, אמרה לו אשתו: אני רוצה להכיר את אביך.

אמר לה, כבר שכחתי אותו, ואת הדרך אליו, ואי אפשר ללכת אליו מחמת הקושי הרב שיהיה בדרך, וגם איני יודע אם בכלל חי הוא עדיין, וגם - אולי בכלל לא היה קיים אף פעם, ואך חלום חלמתי שהוא קיים. והיה מסתפק אם יש מציאות של אביו בעולם או לא.

והייתה מפצירה בו, והיה הוא עונה לה בתשובות אלו פעמים רבות. ובכל פעם שהיה הבן אומר כך, היה ביתו של אביו מרחף עוד מרחק מילין רבים מעל פני הקרקע, והיה אביו בוכה ומתגעגע אליו מאוד. והיו עיניו זולגות דמעות שהיו זורמות למטה אל האדמה שהייתה רחוקה כל כך, ומתערבות היו באדמה עד שנעשה שם מעט בוץ. ורק הבן לא היה יודע דבר מכל זה ולא היה מצטער על אביו כלל.

ולא עבר הרבה זמן, כשהיה הבן עדיין פחות מתשע-עשרה שנים, שנתקל באיגרת חתומה בארונו.

כשגולל אותה כדי לפתוח אותה - נזכר הבן בזכרון דק מן הדק מדמותו של אביו.

באיגרת היה כתוב באותיות של זהב:

"בני, אם לא תחפש, איך תמצא?"

וכשהיה קורא את האיגרת ותמה מה כוונת המלים, היה אביו - שהיה רחוק ממנו כמו שאמרנו - מוריד עליו דמעות של געגוע, עד שהיה נדמה כאילו האותיות המוזהבות שבאיגרת בוכות אף הן.

נכנסה אשתו לחדר, ושאלה אותו במה הוא מתבונן. וסיפר לה את הסיפור, כי בינתיים נזכר שנתן לו אביו את האיגרת לפני שיצא לדרך. וכבר עלתה לזכרונו דמותו של אביו.

ואמר לה: "אשתי עכשיו הבנתי את המקור של אי-הנחת שהייתה בי קודם, שטיבה היה געגוע לאבי. והיום, אני רוצה לעשות מה שביקשת ממני פעם: שנלך לחפש את אבי."

ועל אף הקושי הרב שהיה במעשה, עשו זאת. והניחו חפציהם, ודירתם, וממונם, ויצאו לדרך לחפש את האב.

פרק ג´

ובמרחק שהיה בין מדינתם לבין העיר המרחפת באוויר שהיה בה האב נהיה בינתיים מדבר גדול ומסוכן. שקודם היה שם מקום יישוב, ועכשיו כבר נחרב ונהיה למדבר מסוכן, כמו שאמרנו.

והיתה עיר בקצה שלו שהיו בה קבוצות של אנשים שהיו עוברים בעזרת כל מיני חכמות את המדבר הגדול והמסוכן. כי אי אפשר היה להגיע לעיר המרחפת בלי לעבור את המדבר המסוכן תחילה.

ולעיר הזאת הגיעו הבן ואשתו, ורצו לחצות את המדבר.

וכל קבוצה של אנשים הייתה לה דרך משלה לעבור את המדבר, והייתה משכנעת עוד אנשים שדרכה היא הכי טובה לעבור את המדבר כדי שיצטרפו אליה.

למשל קבוצה אחת אמרו שהדרך של השכל היא הכי טובה ובלי שכל אי אפשר לעבור את המדבר. ואמרו שהשכל אומר לחצות על גבי גמלים המדבר, שהם יכולים ללכת במקום יבש זמן רב.

והיתה קבוצה אחרת, שאמרו שהדרך שלהם הכי טובה, והם היו מאמינים שהשמחה היא הכי חשובה, והיו רוקדים ושרים ושמחים כל היום. ואמרו שבלי שמחה - אי אפשר לעבור את המדבר כי מחמת הקושי הרב של הדרך, יכולים לשקוע בעצבות גדולה ורק השמחה תגן בפני זה.

והיו שם אנשים שאמרו שהעיקר הוא החידוש שאי אפשר לעבור את המדבר בלי מה שהיו קוראים "יצירתיות". והם היו עוקפים את המדבר ונוסעים דרך הים ומגיעים משם לקצה השני של המדבר.

ונמצאו הבן ואשתו מבולבלים מאוד, כי לא ידעו מה לחשוב, ובאיזו דרך לבחור. והניח הבן את המיטלטלין שלהם, ואמר לאשתו: אשתי, אני לא יודע עם מי ללכת, אולי נישאר פה בעיר הזאת ונחפש מלאכה להתפרנס ממנה, ולא נעבור את המדבר בדרך לאבי?"

וכמעט נתייאשו שניהם.

ואז פתח הבן שוב את האיגרת של אביו וקרא בה:

"אם לא תחפש - איך תמצא?" ונתחזק מעט.

ואז עבר שם איש חכם אחד, שראה אותם מבולבלים ואובדי עצות.

ואמר להם: עד שאתם חושבים כל כך הרבה - תלכו אחריי מה שהלב שלכם אומר לכם!!!

וזו הייתה עצה טובה כי מייד מצאו עם איזה אנשים כדאי להם לעבור את המדבר כאשר הלכו אחר ליבם.

פרק ד´

כאשר הגיעו לקצה השני של המדבר, היינו לעיר המרחפת, נפרדו האנשים מהקבוצה, כי זה היה דרך העולם שם - כברת דרך הראשונה עושים עם הקבוצה ואחר כך צריך כל אחד למצוא את דרכו לבד. והגיעו עם הקבוצה ממש עד מתחת לבית של האב, וישבו תחתיו וריחף מעליהם מרחק של מאה שמונים מילין. והיו בוכים מאוד מחמת שלא ידעו איך לעלות למעלה. ולא היה שם איש כדי לעזור להם.

והיה הבכי שלהם מוריד קצת את הבית אליהם, מחמת הגעגוע כנ"ל, שהוא מקרב את הבית לאדמה, אבל עדיין הייתה הדרך ארוכה מאוד עד עד אליו, והגעגוע לא הספיק והיה צריך לעשות מעשה של התקרבות.

ופתח הבן את האיגרת של אביו וקרא שוב: אם לא תחפש אותי - איך תמצא אותי?" והיה לו חיזוק מזה. ואמר לאשתו: "אשתי, אנחנו נגיע למעלה!! אם הגענו עד כאן וחצינו את המדבר המסוכן - לא נוותר עכשיו!!" ואשתו הייתה עייפה ורעבה אחריי התלאות שעברו במדבר, שהיו שם דברים נוראים ומפחידים מאוד את הנפש. וגם גופה עייף מהחום הרב ורצתה להישאר שם ולחכות לסוף, שיהיה איתם מה שיהיה.

והיה עמל לנחם אותה ולא היה יודע במה. ואז ראו פתאום ערימה של לבנים שנפלו מהבית של האב בשעה שהיה מתרומם כמו שאמרנו קודם שהיה הבית מרחף מעליהם באוויר, ובשעה שנתרומם נפלו אלו ממנו.

והחלו במלאכתם לבנות מהלבנים סולם לעלות למעלה.

והייתה המלאכה קשה וארוכה והיו נופלים הרבה בדרך, ובכל אופן התעקשו מאוד כי כבר התגעגעו מאוד שניהם לאב, ובקושי יכלו למנות הרגעים עד שייראוהו עין בעין.

וככל שהם היו מגביהים את הסולם היה הבית יורד עוד מעט אליהם, אך עדיין היה המרחק גדול. ועבדו שם שנים הרבה. עד שהיה הבית במרחק של חמישים מילין מהם, מחמת שהיה יורד לקראתם עם הגעגוע כמו שאמרנו.

וכשהגיע הסולם מהלבנים שהיו בונים לגודל של ארבעים ותשעה מילין - אחזה טלטלה את הבית של האב, וירד עד אליהם מיל שלם ונפתחה הדלת מאליה ויצא האב לקראתם. ונהרה האירה את פניו, שמצאו אותו לבסוף.