עָר חזרה הביתה ממשמרת לילה מתישה במיוחד, ומצאה את לוּז ישנה על סף דלתה, כשראשה מונח על מזוודה גדולה. ער מצמצה בעיניה בקהיון מסוים; לא כל יום את מגיעה הביתה כשכל גופך מייחל רק למקלחת חמה ולמיטה, ומוצאת את חברתך הטובה שרועה על סף דלתך בשינה עמוקה. מכל מקום, לאחר דקה או שתיים, במהלכן ארגנה ער את מחשבותיה התועות כך שתוכל לפקד עליהן כראוי, היא רכנה וטלטלה בעדינות את כתפה של לוז.

"לוז...לוז..הגיע הבוקר. קומי."

לוז שפשפה את עיניה והתמתחה.
"מממ...בוקר טוב, ער..אני מצטערת שבאתי ככה בלי להודיע..הגעתי באחת לִפְנוֹת, אבל לא היית, אז החלטתי לעשות חניית לילה בחדר המדרגות, עד שתגיעי ואוכל להפריע לך, ונרדמתי, מסתבר.."

"למה את לא בבית? מה קרה?"
"אני..אני עוזבת. לא יכולה להשאר עוד דקה אחת נוספת באותו בית עם ערמון. את מקבלת אותי בחזרה, לפחות עד שאמצא סידור אחר, נכון? כי.."
ער התאמצה להשליט סדר במחשבותיה שקפצו ונתרו לכל כיוון. "רגע, רגע. קודם כל קומי, תכנסי הביתה, ושתינו נשב עם כוס קפה שיסדר לנו את הראש ונדבר כמו בנות אדם, טוב?"

לוז נעמדה בצד מזוודתה הגדולה והתבוננה בער הפותחת את הדלת ופוסעת אל תוך הדירה שטופת השמש.

"בואי לוז, נשב במרפסת,ליד השקדיה שלי. אני תיכף באה, אכין לנו קפה."

לוז גררה את המזוודה שלה אל המרפסת, והתיישבה מול שולחן ישן עליו היה מונח עציץ ובו שקדיה זעירה- ער התחילה לטפח אותה לפני שבע שנים, אחרי שקראה ספר על אמנות הבונסאי, וחיפשה בדיוק משהו לגדל במקום דג הזהב שלה, היפוקרטס, שמת בשיבה טובה. השקדיה הקטנה רחצה באור השמש הזורחת, שעבר בין עלעליה הקטנים והטיל כתמי אור ירקרקים על השולחן. לוז ליטפה את הגזע בהרהור, כשער הגיחה מן המטבח, נושאת קנקן קפה ושני ספלים על מגש, והתיישבה לצידה.
"אוקיי. עכשיו תספרי לי, לאט ומההתחלה, מה בדיוק קרה."
לוז מזגה לעצמה קפה, והתבוננה בנוזל החום, המתוק, המתערבל בספלה תוך שהיא תוהה איפה, בעצם, היתה ההתחלה.
"את זוכרת שלפני חצי שנה הלכתי עם ערמון לבקש רשיון הורות?"
ידעתי שזה קשור לזה- חשבה לעצמה ער, ובקול רם אמרה: "כן, כן, בוודאי שזוכרת."
"אז את אולי זוכרת שלא קיבלנו."
איך אפשר לשכוח, חשבה ער בקדרות, את לא מפסיקה לדבר על זה.
"כן, אני זוכרת..זו באמת היתה שערוריה. את הרי יכולה להיות אמא נהדרת.. על מה זה היה שפסלו אותך?"
לוז העוותה את פניה. "נטיה מופרזת לפיזור נפש ולחלומות בהקיץ. בטח שיהיו לי חלומות בהקיץ! הרי מאז שאני זוכרת את עצמי אני חולמת על היום ש.."
"לוז..אני יודעת. באמת. את לא צריכה לשכנע אותי.. תאמיני לי שלו זה היה תלוי בי היית עכשיו אמא לעשרה... אבל מה הקשר בין זה לבין אריזת חצי מהבית שלך ושינה ליד הדלת שלי?"
"אה...כן, כן. פשוט, ערמון לא ממש התלהב מהרעיון של לנסות לריב עם התגר"ה. הוא כל הזמן ניסה לשכנע אותי לרדת מזה, נתן לי הרצאות שלמות על איך הם מומחים שם, ושהכוונה שלהם טובה וחיובית בסה"כ, וכל השטויות האלה.." היא העוותה את קולה בחיקוי לעגני. "הם המשרד לתיאום גנטי ורישוי הורות, לוז.. הם מבינים במה שהם עושים.."
"טוב, תראי," אמרה ער "המטרה באמת חיובית, הרי לא יעלה על הדעת שאנשים ילדו ילדים בלי רשיון, אנשים עם אישיות מזניחה או נטיה לפשיעה או מחלות או התעללות, אז לפעמים הם מפשלים ו.."
לוז שלחה בה מבט מצמית, וער מלמלה עוד כמה מילים לא מחייבות והשתתקה שוב.
"ער, אל תתחילי עם זה עכשיו..דיברנו על זה מאות פעמים, ואחרי הכל, את יודעת, התיזה שלי לדוקטורט היא בנושא הזה. לא באתי אלייך בשביל שתהיי לי מהדורה שניה של ערמון, באתי כי חשבתי שתביני."
"את צודקת, אני מצטערת... תמשיכי לספר.." מלמלה ער.
"בקיצור," המשיכה לוז, "אה..כן. בקיצור. אז הוא ממש לא הבין שום דבר, ומאז הדחיה אנחנו רק רבים ומתווכחים כל הזמן. אני יודעת שלא סיפרתי לך על זה, אבל חשבתי שזה זמני, שאני במתח, ומתישהו זה יסתדר, אבל זה רק הלך והחמיר. לאט לאט התברר לי שאנחנו חיים בשני עולמות שונים לגמרי..הוא הציע לי לעזור לו לטפל בנמלים שלו כדי להסיח את דעתי- את יודעת, יש לו קן נמלים, תופס חצי מהסלון, והוא כל הזמן מתקן מעברים שקרסו ומתכנת את המחשב שלנו שימצא מערכי מחילות אופטימלים, והוא נותן שמות למעברים העיקריים ול´שבטים´ שהוא מגדל שם ולא יודעת מה, כל הקשקוש הזה, וכשהבעתי את סלידתי מהעיסוק הזה בחרקים את יודעת מה הוא הציע לי? שאוריד מהרשת לטכיוני שלי את אחת התוכנות הז-וו-ע-ת-י-ו-ת האלה, שגורמות לטכיוני שלך לדמות תינוק..הוא בוכה אם את לא מאכילה אותו וכל מיני כאלה..כשבחנו אותנו לקבלת הר"ה היינו צריכים לטפל בטכיוני של ערמון במשך חודש.. הרגשתי כל כך מטומטמת לשיר שיר ערש למכשיר טלפון... אני יודעת שיש כל מיני אנשים שמורידים את התוכנות האלו להנאתם, אבל יש גם אנשים שמגדלים מקקים להנאתם, זה לא אומר שזה נורמלי, נכון? ככה אמרתי לערמון, והוא אמר שהוא רק חשב, שאולי.."
"לוז, אני יודעת מה את חושבת על הדמיות טכיוניות. מה קרה אתמול בערב שגרם לך לעזוב ככה?"
לוז הפנתה את המשך הסיפור לספל הקפה שלה, שהיה מלא עדיין כמעט לגמרי.
"אתמול.. אתמול היה השיא. אני.. אני רציתי לארגן את כל המסמכים של ההפניות והערעורים והבדיקות, וכל החומר המשפטי, לסדר אותם, כדי שאוכל לחשוב מה לעשות בהמשך בצורה יותר מסודרת, וביקשתי מערמון שיעזור לי לחפש אותם, כי הם היו מפוזרים בכל הבית, בכל מיני מקומות, כי את יודעת, זה העסיק אותנו..אותי, כלומר, כל הזמן, ובשלב מסוים נמאס לו והוא אמר ש.. שאם אני לא מצליחה להשתלט על דבר פשוט כמו ניירת, כנראה שהם צודקים שם, בתגר"ה, ואני גם לא אצליח להשתלט, את יודעת.. על גידול ילד." סיימה לוז את המשפט במהירות.
ער נשפה בזעם. לוז לכסנה אליה מבט קצר של הכרת תודה ושבה להתבונן בכף ידה, שהיתה פרושה על השולחן ליד ספל הקפה שלה.
"ו..ו... ולא יכולתי עוד לסבול, את יודעת. אם ככה הוא חושב, אז אני, הכנסתי, שמתי, את הבגדים בתיק, ויצאתי- לחפש אותך, ואז הדלת היתה נעולה, ואני, אני חיכיתי, ו..."
שאר הסיפור נבלע בדמעותיה של לוז ונספג בחיקה של ער, שללא מילים, כעת, ליטפה את ראשה של לוז וקיוותה שאיכשהו, מתישהו בהמשך, יסתדרו הדברים.

הדברים לא ממש הסתדרו בהמשך. חודש וחצי לאחר נחיתתה של לוז בביתה של ער, נפרדו היא וערמון רשמית, ולוז העבירה את כל חפציה בחזרה לחדר שהיה שלה לפני שהתחתנה.  בהתחלה חשבה לוז לחפש דירה לעצמה, כי חשבה שער תעדיף כך: אבל ער רצתה שלוז תשאר איתה- נמאס לה, כך אמרה, שהדבר היחיד שמקבל את פניה כשהיא חוזרת מהעבודה כל יום הוא הבונסאי הקטן. ולוז לא היתה זקוקה לשכנועים רבים כדי לחזור לגור עם חברתה הטובה. הן נפגשו לראשונה לפני עשר שנים, כשער לקחה קורס בכימיה במסגרת לימודי הרפואה שלה ולוז לקחה את אותו קורס במסגרת לימודי ביולוגיה (לפני שהחליטה ש´בעצם, היסטוריה הרבה יותר מעניין´), ומאז לא נפרדו כמעט, עד נישואיה של לוז. כך שלא היה זה מפתיע שדירת שני החדרים הקטנה היתה מקום המפלט הראשון שחשבה עליו לוז באותו לילה, ושבה גם נשארה לאחר מכן. אבל אם ציפתה אחת מהן שחייהן יחזרו להיות מה שהיו לפני שנה- לא יכלו לטעות טעות גדולה מזו. לפני שנה היתה לוז מלאה בשמחת חיים ובחלומות נרקמים והולכים. כעת משהו כבה בה, והיא החלה לבלות שעות בישיבה ליד השקדייה הזעירה, הספר ´התהליכים ההיסטוריים שהובילו לייסוד מדיניות הרישוי´ פתוח באותו עמוד במשך שעות מול עיניה, וסנטרה שעון על כף ידה. ער ניסתה פעם להציע לה לקנות בונסאי קטן משל עצמה, אבל לוז נפגעה כל כך מההצעה עד שער לא העזה להעלות זאת שוב.

יום אחד ישבו ער ולוז ליד השקדיה, ער עדרה מסביב לשורשים בעזרת מעדרון שנראה כמו כפית, והזריקה דשנים אל בין שורשים מסוימים על פי סדר סבוך שהיה מובן לה ולא עניין את לוז במיוחד. בכל מקרה, לוז ישבה והגישה לה חפצים ממגירת השולחן על פי בקשתה.
"מזמרית" אמרה ער, ולוז הגישה לה מזמרה שנראתה כמו מספריים לגזיזת צפרניים.
"זה בטח כמו בחדר ניתוח, נכון, ער?" שאלה לוז. "אני מתכוונת, את מטפלת בעץ שלך ואני מגישה לך חפצים."
"הי", אמרה ער בחיוך. "אני מטפלת בשקדיה כדי לשכוח מבית החולים, לא?"
"אהה..." אמרה לוז. ואחרי דקת גיזום קפדני שאלה "כל כך קשה שם?"
ער נאנחה ונשענה לאחור בכסאה.
"אין לך מושג..זה ממש מגיפה. את יודעת, הוסיפו חמישה חדרים לאונקולוגית י´, ועדיין אנחנו צריכים לאשפז חולים במסדרון, ולפתוח מיטות בחדר האוכל. זה לא נתפס- במחקר גנטי אנחנו כל כך מתקדמים, ובחקר סרטן אנחנו דורכים במקום. אנחנו לא מבינים את הגורמים למחלה יותר מחבורה של מקריני הקרנות מתחילת המאה ה21.."
"סרטן זה לא גנטי בכלל?" שאלה לוז בתמיהה. "מה, אני זוכרת שאבא של ערמון סיפר לי שהוא חיכה שמונה  שנים לר"ה בגלל נטיה ללוקמיה או משהו כזה..היה צריך לחכות שימטצו אותו, אם אני לא טועה, ורק אז אישרו לו."
"ככל הידוע לנו אין ´גן לסרטן´. יש מערכי גנים מסוימים שמצביעים על נטיה לסוגי סרטן מסוימים, ואפשר לתת לזה לפעמים טיפולים מונעים ולנטרל את הנטיה. בטח זה מה שהוא קיבל, אבל אני בטוחה שזה לא היה מיטוץ. אנחנו לא משתמשים במיטוץ לריפוי כמעט אף פעם-התגר"ה נורא מקפידים על זה- רק במחלות גנטיות שאנחנו יודעים בבירור איך לשנות את הדנ"א כך שרק גורם המחלה יסולק והחולה לא יפגע בשום צורה אחרת, ואין הרבה מחלות כאלה. אה, כן, ומשתמשים במיטוץ גם לבידול תאומים מונוזיגוטיים, כמובן."
"לבידול מה?"
"נו, את יודעת..בתור היסטוריונית בטח קראת על זה, לא? מאז שעברו לזיהוי אזרחים ע"י הקוד הגנטי שלהם, במקום תעודת זהות, היו צריכים איזשהו אמצעי להבדיל בין אנשים עם אותו מערך גנים, אז אם נולדים תאומים זהים משנים לאחד מהם כמה גנים לא פעילים, לצורך זיהוי."
"אה..התקופה שאני חוקרת הרבה יותר מוקדמת. אני חוקרת את התהליכים שהובילו למדיניות רישוי ההורות, וזה התחיל כבר בשנות החמישים של המאה ה21."
ער סיימה את הגיזום והתחילה לגרף בזהירות את האדמה שמסביב לשורשי הבונסאי, מכסה אותם. ולוז התבוננה בה בשתיקה.
"אני בטוחה שהריבוי במקרי הסרטן קשור למדיניות הרישוי. את יודעת, כל תינוק שנולד מזריקים לו RDF כדי שיוכלו לשלוט על הפוריות שלו כשיגדל. איך התגר"ה יודעים שהחומר הזה לא מסרטן?"
"את מאשימה את מדיניות הרישוי בכל תחלואי החברה, לוז. נעשו על זה מאות מחקרים..השתמשו בRDF כאמצעי מניעה שנים לפני שהתחילו להשתמש בזה לפיקוח ממשלתי. לא היו שום תופעות לוואי לא אז וגם לא הרבה שנים אחרי שהתחיל הפיקוח. הגידול המטורף הזה במקרי סרטן התחיל רק בעשרות השנים האחרונות, וחוץ מזה, את יודעת שהיום בכלל לא מזריקים RDF לחלק גדול מהתינוקות, בעיקר בנות. משתמשים ברובוטים מיקרוסקופים שקושרים את החצוצרות, למשל, או.."
"תעזבי, ער. אני לא נהנית מהפירוט הזה."
לוז הביטה בעגמומיות בער שנשתתקה, החליקה את האדמה בעציץ, השקתה את השקדיה הפעוטה, וכיוונה את המנורה לאורך גל אופטימלי, בעדינות אמהית.

היה זה יום חורף אפלולי, הגשם הכה בחלונות, השקדיה הקטנה לבשה שמלת ניצנים לבנים-ורודים וללוז כאבה הבטן.
ער היתה שרועה על הספה והקלידה משהו על המקלדת ההולוגרפית.
"אמרתי לך, לוז, היית צריכה ללכת לבדיקה תקופתית לפני חודש."
"אני נורא עסוקה עם התזה, אין לי זמן..ניסיתי לארגן את כל הדברים שיש לי לעשות ביומן, כמו שאמרת, אבל ככה זה רק גורם לי להרגיש בפועל כמה מעט שעות יש ביממה." התאוננה לוז.
"תראי לי את היומן שלך." ער התרוממה בתנופה וחטפה את הטכיוני של לוז. "הממ...אוקיי. ביום חמישי יש לך תרגיל, אז לא, את הסידורים האלה תעבירי ליום שלישי, עבודות את ממילא לא בודקת בשעות שאת מקציבה לעצמך אלא בזמן האוכל, את התשלום הזה את יכולה לעשות מהדואר מתחת לבית..כן..אוקיי. פיניתי לך את יום ראשון הבא."

ער הטילה את הטכיוני בחזרה אל לוז והשתרעה שוב מול המקלדת. לוז הביטה בה בחוסר אמון.

 "אני חושבת שאני צריכה שתעבדי בתור מזכירה שלי." אמרה בחיוך מהורהר.
"אממ..אני לא חושבת שאוכל להסתדר בעבודה תובענית כל כך..אני מעדיפה להסתובב מתה מעייפות במחלקה ולהסתכן בזיהומים, זה יותר בטוח."
"וטוב שכך", צחקה לוז "לא הייתי מסתדרת עם לוח זמנים מתוקתק כל יום..אבל תודה, בכל זאת."

ביום ראשון חזרה ער הביתה ומצאה את לוז יושבת על הספה עם בלוק ציור ועפרון פחם, מקשקשת עליו בהיסח דעת. ער נחלצה ממעילה וניערה את שערה הרטוב.
"איך היתה הבדיקה? מצאו משהו?"
"כן." לוז הרימה את ראשה. "גידול בשחלות. אמרו שהוא די חדש, וטוב שתפסו אותו בזמן..שלחו דגימה ממנו לביופסיה."
"אוי.." ער התיישבה על ידה והביטה בציור של לוז. זה לא היה ממש ציור, אלא רשימה של אותיות האל"ף בי"ת, בכל מיני סגנונות כתיב. "איזה דיכאון...אבל הרופא שלך צדק, מזל שגיליתם את זה עכשיו. אפשר להסתובב עם גידול בשחלות המון זמן בלי לדעת, כי הוא לא לוחץ על אברים פנימיים. את לא צריכה לדאוג..אנחנו אמנם לא ממש מבינים מה גורם לסרטן, אבל אנחנו די טובים בלרפא אותו, בעיקר כשמגלים אותו בזמן. לצערי אנחנו כבר ממש מיומנים..סיכוי גבוה שעוד שבוע זה כבר יהיה מאחורייך. אני אדבר עם סביון מהמעבדה, שיזדרזו לבדוק את הדגימה שלך. את תהיי בסדר."
"כן..כן" אמרה לוז בפיזור דעת. "אני מקווה." היא אחזה בעפרון הפחם בגמלוניות מסוימת וציירה אות ´ש´ גדולה ועגולה.
"למה את מציירת אותיות?" שאלה ער בסקרנות, מנסה להסיט את השיחה לכיוון מעודד יותר.
"אה.." חייכה לוז. "אני מתאמנת. בלכתוב ביד, את יודעת. בזמנים שלפני מדיניות הרישוי כולם כתבו בלי מקלדות, עם עטים כדוריים ועטים נובעים ועפרונות וצבעים. לא בעפרונות פחם, האמת. אבל זה העפרון היחיד שמכרו בחנות."
ער הרימה את גבותיה. "ולמה זה טוב?"
"סתם..חשבתי שאולי אתחיל לכתוב דברים בעפרון. כלומר, ברגע שאשיג אחד. זה נותן הרגשה יותר..אישית כזו, קירבה למה שאני כותבת." לוז הסמיקה. "חשבתי לכתוב ככה את התיזה שלי."
"בסדר...את יודעת, את די טובה בזה. אפשר לנסות? אף פעם לא ציירתי אותיות, אני חושבת."

"חדשות טובות!" בישרה ער בפנים קורנות כשנכנסה הביתה. "ניסיתי להתקשר אלייך אבל הטכיוני שלך היה תפוס. הגידול שפיר. זה עדיין לא רשמי, כמובן, אבל סביון חייב לי טובה אז יש לי מידע פנימי מהמעבדה.."
לוז חייכה לעצמה. לא נראה כאילו יצאה מגדרה. היה נראה שציפתה לשמוע את המילים האלו. היא רק חזרה לעצמה, בשקט, על המילה.

 "שפיר.."
"כן. אמרתי לך שיהיה בסדר, נכון? עכשיו, תשמעי, אולי ינסו להמליץ לך על צריבה ממוקדת בגלי סאב גאמא, אבל אני אומרת לך- לא כדאי, זו טכנולוגיה חדשה ואצלנו לא ממש יודעים להפעיל אותה. הכי כדאי לך לבקש פירור פונוני רזוננטי. זה ישן, נשמע מפחיד, אבל תמיד פועל, בטח במקרים כאלה פשוטים. אפשר גם ללכת על..."
לוז לא ממש הקשיבה. היא רק ישבה, עם בלוק הציור שלה ועם ´התהליכים ההיסטוריים´ וחייכה לעצמה.
"הלו, לוז?" ער נפנפה בכף ידה מול פניה, משועשעת. "את יכולה לצאת מההלם..את תהיי בסדר. אני אדבר עם ורד, היא תסדר לך תור מוקדם, גם היא חייבת לי טובה.."
לוז הפנתה את פניה אל ער.
"תודה, ער..אל תטרחי. אני לא בטוחה שאני אלך לטיפול כבר עכשיו. אני אדחה את זה קצת."
"מה? תדחי? תראי, זה שאמרתי שהכל בסדר לא אומר שצריך להזניח את זה. את חייבת לטפל בזה בהקדם, זה אמנם שפיר עכשיו אבל זה עלול להשתנות, אני לא רוצה להפחיד אותך או משהו, אבל.."
"זה בסדר, אני כבר אטפל בזה."
ער הביטה בה בחוסר אמון. "לוז, אני יודעת שאת עסוקה עם העבודה שלך, אבל זה דבר שחייבים לטפל בו מייד, זה לא סובל דיחוי."
"יהיה בסדר, בעצמך אמרת, נכון? אל תדאגי. הכל תחת שליטה." אמרה לוז, והחליקה, בהיסח הדעת, את כף ידה על בטנה.

הימים חלפו, ולוז לא הראתה סימנים שהיא מתכוונת ללכת ולהסיר את הגידול. ער הפצירה בה יום יום, כמעט בדמעות, אבל לוז סירבה בהחלטיות לשמוע על כך, והתחמקה בתירוצים שונים ומשונים. היא היתה פזורת דעת אפילו יותר מהרגיל, יצאה לטיולים ארוכים ומילאה דפים על דפים בכתב ידה העגלגל, שהלך וסיגל לעצמו חינניות זורמת. ער כמעט יצאה מדעתה מרוב דאגה, והדבר היחיד שהרגיע אותה היתה העובדה שלוז נראתה בסדר. למען האמת- היא נראתה הרבה יותר טוב משנראתה זה חודשים רבים. פניה קרנו משמחה פנימית והיה נדמה ששכחה לגמרי מהדיכאון ששרה עליה בתקופה האחרונה.

גם הגוש בבטנה של לוז לא שקט על שמריו. הוא הלך וגדל, בקצב שהדאיג את ער.  כעבור כמה חודשים כבר היה ניתן לראותו מבחוץ, בולט ומבשר רעות.
"לוז, לוזי...את חייבת ללכת להסיר את הגוש הזה. הוא מפחיד אותי, אף פעם לא ראיתי גידול שצומח כל כך מהר. אני חושבת שהבגדים הישנים כבר לא עולים עלייך.."
לוז קרנה. "נכון? הם כבר לא עולים עלי, באמת. אני צריכה ללכת לקנות לי כמה שמלות חדשות."
"שמלות חדשות? את לא צריכה שום שמלה חדשה! את צריכה ללכת ולהוציא את זה! פירור פונוני כבר לא יעבוד בלי לפגוע בשחלות, בגודל הזה, יצטרכו לנתח. זה לא נורא, אבל עוד מעט כבר עלול להיות מאוחר, לוז..בבקשה, בשבילי.."
לוז התעלמה. היא ישבה וקילפה שקדים ירוקים שנקטפו אתמול מהשקדיה הקטנה, ונעצה מבט חולמני בשמי האביב שניבטו אליה מחלון המרפסת.

למחרת חזרה לוז הביתה בהתרגשות.
"תראי, ער! טוב שהזכרת לי אתמול, הלכתי לקנות לי שמלה חדשה. נכון שממש יפה לי? המוכרת אמרה שזה ממש מתאים, וכשעזבתי איחלה לי יום טוב ומזל טוב.."
מזל טוב? חשבה ער בקהות. על מה? היא התבוננה בלוז שקרנה עליצות ובשמלת ההריון התכולה בהירה שלבשה. פתרון התעלומה, שחיכה זמן רב כל כך, בסבלנות, הזדחל סוף סוף לראשה, ולפתע הכל התבהר בבת אחת.
"לוז..את...את יצאת מדעתך..את יודעת מה גדל בתוכך, נכון? זה גוש של רקמות שמאיים כל יום להפריע באופן פתולוגי לאיזשהו איבר פנימי, או, יותר גרוע, לשלוח גרורות ו.."
"אני יודעת..." אמרה לוז בהתגוננות. לראשונה מזה חודשים חלפה עננה על פניה. "אני לא מטורפת.. אבל..אבל בעצמך אמרת, שזה שפיר. שפיר." היא גלגלה את המילה על לשונה, וער קלטה בחרדה מדוע. "ואני מרגישה טוב. וכל עוד טוב לי עם זה ואני, אני בריאה..אני אף פעם לא הרגשתי טוב כל כך כמו עכשיו. ער. את לא יכולה לבוא עם מפורר פונוני, ו..ו.."
"לוז! תצאי מזה! זהו, אני לא יכולה יותר. עכשיו את באה איתי להתאשפז. זה לא יתכן..זה..זה טירוף! את..את יודעת שזה לא הכל בחיים. זה לא שווה את זה, לוז, לוז, בבקשה תקשיבי לי.." ער התחננה, הפעם בדמעות ממש.
"חששתי שלא תביני. קיוויתי שאת מבינה, קצת. אבל לא רציתי להגיד, כי חששתי שלא תביני. אתם כולכם אותו דבר, את, וערמון, והתגר"ה. בגלל אנשים כמוכם המדיניות המפלצתית הזו צמחה. בגלל אנשים שחשבו שזה לא הכל בחיים. אז זה כן הכל בחיים, ואני הולכת."
לוז לקחה מעל הכורסה את בלוק הציור ועזבה את הדירה, שמלתה התכולה, החדשה, מרפרפת אחריה בהחלטיות.
 ער ישבה בדאגה מול הבונסאי וחיכתה לשובה. לפנות ערב קמה ונסעה לבית החולים, כשהיא בטוחה שלמחרת בבוקר תגיע ותראה את לוז ישנה על הספה עם ´תהליכים היסטוריים´ מוטל לידה, ואז היא כבר תוכל לדבר איתה באופן רציונלי. אבל כשחזרה נענעה השקדיה הקטנה את צמרתה לעומתה, כאומרת "עוד לא..עוד לא באה..."
ער ניסתה להתקשר לטכיוני של לוז, בלי תקווה מרובה, ואחר כך ניסתה להתקשר לכמה אנשים שיתכן שהלכה אליהם, כשהיא יודעת שאלו נסיונות סרק. לבסוף השליכה את הטלפון ויצאה החוצה, לחפש אותה. היא עברה בכל המקומות שיכלה להעלות בדעתה, בגנים הציבוריים שידעה שלוז אהבה, בבית הקפה שבו בילו שעות רבות כל כך, באוניברסיטה, בחנויות לבגדי תינוקות..בשום מקום היא לא היתה, וכשניסתה לברר- איש לא ראה מישהי שדומה לה.
השמש כבר טיפסה בעצלתיים למרום הרקיע, והעייפות החלה נותנת את אותותיה בער, אחרי לילה ארוך ללא שינה, ושעות של חיפושים ודאגות. היא גררה את רגליה בחזרה הביתה ביאוש, מתלבטת אם לתת לה עוד יום או להתקשר עכשיו למשטרה.
"ער."
לוז ישבה, מצונפת, על הספסל שליד הבית, בשמלתה התכולה, ברכיה משוכות אל סנטרה, עד כמה שיכלה להרשות בטנה המתעגלת.
"אני..אני הדאגתי אותך?"
ער פתחה את פיה כדי לצעוק על לוז, בגלל החודשים של דאגה שגרמה לה מאז שחלתה, בגלל הלילה הסהרורי שעבר עליה בבית החולים, בגלל החיפושים. כל הזעם והתסכול שנאגרו בתוכה במשך כל הבוקר עלו לראשה, אך לפני שיצאו בפרץ של אבדן עשתונות, נלכדו במבטה של לוז, האבוד כל כך, ואוכלו ועברו מן העולם.
ער נאנחה, התיישבה לצידה של לוז ונטלה את ידה.
"כן, לוזי. דאגתי לך..כמו שלא דאגתי מעולם. יש לי כמה וכמה שערות לבנות עם השם שלך חתום עליהן."
לוז שתקה.
"בואי, לוז. אקח אותך לבית החולים."
לוז קמה בצייתנות מן הספסל, נכנסה למכוניתה של ער, והן נסעו.

הניתוח לקח קצת יותר זמן מהמתוכנן. מסתבר שלא כל יום מוצאים גידול בגודל שכזה. אבל הוא עבר בשלום, וכשפקחה לוז את עיניה בחדר ההתאוששות ישבה ער ליד מיטתה וסימנה פסקאות בספר ´בונסאי בעצי פרי´.
"איך המרגש?" שאלה ער בחיוך.
"אוי, ער...הייתי כל כך מטומטמת.. אוף..אני חושבת על זה עכשיו..מה חשבתי לעצמי בכלל.."
"את בסדר, לוז, זה העיקר..אבל כן, היית קצת מטומטמת."
"אני..תסלחי לי, ער, טוב? את מבינה? אני, פשוט, כל כך רציתי.."
ער הנהנה.
"אני מבינה. אין לך מושג עד כמה אני מבינה."
לוז שתקה במשך מספר דקות. לבסוף הרימה שוב את ראשה מהכר.
"את מכירה את מי שניתח אותי?"
"טושטוש אחת..אמרתי לך שאני אנתח אותך, נכון? אחרת לא היו מכניסים אותך בלי תור..כלומר, אולי כן, בהתחשב במצבך.."
לוז חייכה מוכנית. היא היססה מעט, ואז שאלה:
"הממ..מה היה הגודל שלו? את יודעת, של..של.."
"הגידול? זה היה משהו שלא מהעולם הזה..2.3 קילוגרמים."
לרגע נדמה היה שפניה של לוז הוארו באותו אור קורן, ישן, שעטו פניה כל החודשים האחרונים. היא מלמלה לעצמה, ברכות, "שתיים שלש מאות..." ואז האור חלף  והלך, ולא שב עוד. היא הטילה שוב את ראשה על הכר והתבוננה בתקרה.
"הממ..ער..תוכלי להשאיל לי את הספר שלך על הבונסאי? אני חושבת שאקנה לי אחד כשאצא מפה. חשבתי על זה לפני שנכנסתי לניתוח..נראה לי משהו ממשפחת ההדרים. אולי תפוז, או לימון."
ער הסבה את מבטה בכאב.
"כן, לוזי..כן. בטח שאוכל."

***

מספר שעות לאחר מכן, ישבה ער בחדר התינוקות של בית החולים ליד אחת העריסות. היה לילה, ורק האחות האחראית רפרפה מעריסה לעריסה, בודקת שהכל בסדר, מדי פעם לוקחת את אחד התינוקות בני יומם לאימו, להנקה, או מחליפה חיתול. ער שיחקה עם הסורק הגנטי שהיה דרך קבע בכיס חלוקה, והעבירה אותו, בפעם העשירית אולי, על התינוקת ששכבה בעריסה שלידה, זרועה השמאלית מכוסה תחבושות. הסורק גיהק וצפצף, ועל המסך הופיעו המילים:

זיהוי קוד גנטי
לוז הררי
גיל: 32
כתובת...

ער נאנחה. מתוך הצללים, מאחוריה, הגיח גבר לבוש חליפה רשמית, והתבונן על צג הסורק מעבר לכתפה.
"כן.." הוא אמר. "פשוט מרתק. טוב, אחרי הכל, הדנ"א שלה בלבד היה מעורב בעניין. נצטרך למטץ אותה לפני שנזריק לה RDF. בתגר"ה כבר מצאו משפחה מאמצת בשבילה."
ער הביטה בו בתיעוב.

"אני מאד מקווה", הוסיף האיש, "שלא אמרת לגברת הררי שום דבר על זה. חבל שתהרסי לעצמך את הקריירה רק בגלל שתפתחי את הפה יותר מדי.." הוא העביר את אצבעו המטופחת על לחיה של התינוקת. "זה באמת מרתק..אמרו לי שכמעט התעלפת כשפתחת את הררי והדבר הזה פיהק לך מול הפרצוף. אני לא מאשים אותך..לא יאמן פשוט..חבל שלא נוכל להפיץ את הסיפור למכוני המחקר. כמובן, שהחוקרים בתגר"ה יעודכנו ויחקרו את הנושא..ממש מגרה את הסקרנות, מה?"
"אל תדאגו. אני לא אספר, אבל לא בגלל שאכפת לי מכם או מהעבודה שלי. פשוט, אני יודעת שאם לוז תדע שהבת שלה גדלה בתוכה, ושלקחתם אותה ממנה, היא תמות. אני יודעת. לא שאפשר לקרוא לה חיה עכשיו, למען האמת. אתם דאגתם לזה."
"טוב, אני לא חושב שאפשר ממש להגדיר אותה כאמא שלה, לא? הן נושאות את אותו מטען גנטי בדיוק. שמעתי שהיא היתה מחוברת לדופן השחלה בזרוע שמאל, נכון?" האיש הרים את כותונתה הזעירה של התינוקת ופלט שריקה נמוכה. "פשש..בלי חבל טבור..נצטרך לדבר עם פלסטיקאי מהתגר"ה, שיעצב לה טבור, שלא ישאלו יותר מדי שאלות, הא? אנחנו לא רוצים שירחרחו מסביב!" הוא קרץ לער.
ער לא ראתה מדוע היא צריכה לבלות זמן במחיצת הפקיד המאוס הזה. היא קמה ללכת, אבל לפני שיצאה הסתובבה ופנתה אליו שוב.
"אתה יודע, בציורים בכנסיות עתיקות ציירו את אדם וחווה בלי טבור. כי הם היו ראשונים. כמוה. לוז- לוז הררי, אמרה לי לפני הרבה זמן שהיא בטוחה שמדיניות הרישוי אשמה בהתפרצויות של הסרטן. היא צדקה, אתה יודע? אבל לא בגלל הRDF, או בגלל הליך רפואי זה או אחר. זה פסיכולוגי. האנושות רוצה לפרוץ, לפרות ולרבות. וכשאתם בונים תרבות שלמה של עקרים, האנשים מחפשים מוצא לכמיהה הזו. אז הם מגדלים דברים. נמלים, טכיונים, עצים קטנים. אותיות מצוירות בפחם. וזה לא מספיק, זה לא ממלא. אז הם מגדלים גידולים סרטניים בתוך עצמם, עד שהם מתים. לוז הצליחה איכשהו לעצב את הגידול שלה, לנווט אותו, כי הכמיהה שלה היתה גדולה יותר מהרגיל..אבל אתה יודע, זו אולי הפעם הראשונה שזה קורה, אבל אני מבטיחה לך- זו לא הפעם האחרונה. אתם ניצחתם את לוז בקרב הזה, אבל התינוקת הזו היא הסימן הראשון למפלתכם במלחמה הכוללת."
הפקיד מצמץ בעצבנות.
"תיאוריה מעניינת, חומד. את רק תשמרי על הפה שלך סגור והכל יהיה בסדר. אה, כן, התבקשתי להודיע לך שמאחר ואת יילדת את ה-הדבר הזה, במובן מסוים, ומאחר ומוסרים אותה לאימוץ, את רשאית לתת לה שם. אם לא תמצאי, משרד התיאום הגנטי יתן לה. אז תזדרזי ותחשבי על משהו, כי אני צריך ללכת עוד מעט, ואני לוקח אותה איתי. יש לי צו."
ער התקרבה שוב למיטה. התינוקת פקחה את עיניה, עיניה של לוז, והביטה בה. העיניים האלה עתידות להיות ירוקות, חשבה ער בפליאה. כמו של לוז. מעניין אם גם היא תאהב היסטוריה, כמוה, ואם היא תאהב לכתוב בפחם, וללבוש שמלות תכולות, ולהתבונן בילדים המשחקים בגנים הציבוריים. מעניין אם כשתגדל, כבר תוכרע המלחמה, והעולם ישוב וירפא, וכאילו, במובן מסוים, תנתן ללוז הזדמנות שניה.
הפקיד התנודד בחמיצות על עקביו.
"נו? אני צריך לזוז." הוא נקש בצפרנו על הטכיוני שלו.
"זה בסדר". אמרה ער. "כבר חשבתי על שם."
היא העניקה לתינוקת ליטוף אחרון, ולרגע אחד הרשתה לכמיהתה שלה, שכל כך דאגה לכלוא כל חייה, לשטוף אותה בגלים של כאב- כאב שהיה עז כמבע עיניה הריק של לוז, הישנה כעת במחלקה האונקולגית העמוסה, עמוסה ביאוש שקט.
"תרשום," אמרה ער. "שקדיה."