"נסי שוב. כמה זה?" הציג בפניי לוח גדול ובו התרגיל החשבוני העתיק. "אממ.." נשכתי שפה תחתונה וציירתי שמש גדולה, עם המון קרניים באורכים שונים- כדי שתוכל להגיע לכל האנשים. "זה נחמד מאוד" הוא חייך אליי, וחייכתי בחזרה-שמחה שסופסוף הוא מרוצה. .. "אבל בואי ננסה שוב", אמר וכתב את התרגיל מחדש. הסתכלתי על המספרים חזק-חזק, כיווצתי את העיניים כדי לא לראות שום דבר אחר שיפריע לי להגיע לתשובה הנכונה הפעם. גם הוא התרכז נורא..בי. לרגע פחדתי שהוא יכול לראות מה אני חושבת וזה מפחיד-כי חוץ מהתרגיל היו שם גם פרפרים.ומירי.והחצאית הורודה החדשה. אבל די,עכשיו להתרכז! "אני יודעת", לקחתי את הטוש ובכתב הכי יפה שלי כתבתי "אמא". הייתי בהחלט מרוצה מהתשובה אבל הוא נאנח. נראה לי שהוא מתחיל להתייאש ממני..ואני כ"כ משתדלת! "בואי ננסה משהו חדש,בסדר?" הוא חייך אליי, אבל זה היה חיוך סתם,אני מכירה את אלה. כמו שאני מספרת לאבא על הנמלים שלי שניצחו בתחרות,הוא מחייך ואומר יופי מתוקה. בחיוך סתם. הוא הוציא פלסטלינה וכתב בה "1+1=" שאלתי אם אני יכולה להשתמש בפלסטלינה האדומה והוא אמר שבטח. אז יישרתי את הצ'ופצ'יק של האחד, והוספתי בלונים אדומים למעלה,כדי לשמח אותו. כי הוא נראה לי קצת עצוב,האיש הזה. הסתכלתי עליו בציפיה לראות איך יגיב, ופתאום כל העצב היה על הפנים שלו. וגם אני נהייתי עצובה,כי ככה זה. ואז התחלתי לבכות.. כי באמת שניסיתי! ו..ו..ונמאס לי לנסות! ואני רוצה הביתההה! ואז הבכי שלי עשה לו כבר הרבה רעש,אז הוא הפסיק ללחוש "ששש".. "די" ו"זה בסדר" ופשוט יצא מהחדר. חודש אח"כ חזרתי הביתה. "גברת פרידמן, אנחנו שמחים לבשר לך שהבת שלך עברה להתפתחות תקינה וכל הכסף והמאמצים השתלמו. הנה,תראי בעצמך-" שלף נייר מהכיס וכתב עליו 1+1= ונתן לי את העט. הסתכלתי על הדף-היו שם רק מספרים. לא שמש ולא בלונים. ורק תשובה אחת נכונה-2. כתבתי לאט ובזהירות. אמא חיבקה אותי "כל הכבוד חמודה!" והאיש חייך. "ללא ספק, השיטה עובדת". #נכתב לאחר שיעור בפסיכולוגיה חינוכית, מתוך תסכול עמוק.