ממש מרגישים שזה צילום. כישרוני! ועוד איך.
גם הפוזה ממש מוצלחת, עושה את ההבדל.
משהו באוזן קצת לא מספיק צילומי, לא שאני עושה את זה יותר טוב, אבל בשביל זה אתה לביא זוהר... (אם לא הבנת תשאל את מיבלאש)
[ליצירה]
אהבתי. עכשיו אני אנסה להסביר למה.
החלק הראשון מתחכם, זורם, יפה, בלי קלישאות צפויות (למרות ה"נופת צופי" המתקתק מדי). החלק השני נראה בהתחלה כסאטירה - מנתן לחנן, אבל אז הוא מתגלה כסאטירה בוטה וישירה, ולבסוף אתה מבין שזו אינה סאטירה כלל.
נדמה לי שבגלל זה אהבתי (:
[ליצירה]
הממ.. אני מבין למה את מתכוונת... אני חושב שאת צודקת בשתי הנקודות. ננסה לשפר פעם הבאה (:
זה ממש כיף לקבל תגובות שלך, מי. אולי אני צריך ללמוד ממך בנושא הזה P: ?
[ליצירה]
אני אנסה להסביר לך, למרות שזה הורס את ההבנה העצמית של כל אחד + זה ישמע פלצני להפליא.
קודם כל ניתוח קצר.
האישה הזקנה (כן זו אישה) נזכרת בזמן מוקדם יותר בחייה. בית הקולנוע לא נמצא באמת מאחוריה, כפי שאפשר לראות ע"י ההפרדה של ה"הילה" שמסביב לראשה.
בזיכרון יש בית קולנוע, ובו סרט קלאסי ישן עם זוג אוהבים מתנשקים.
סוף ניתוח.
הרעיון.
או שהיא נזכרת בזמנים בהם היתה הולכת לקולנוע - כנראה עם אהובה, כפי שאפשר ללמוד מהסרט. נזכרת בימי החיזורים והאהבה בצעירותה. אם זה הרעיון, אז זוהי בעצם נוסטלגיה שמעוררת חיוך ועצב במידה שווה, וקצת מלנכוליה.
אבל יתכן, שהאשה הזקנה הזו היא השחקנית בסרט. אם זהו הרעיון, זהו מבט מעט מפוכח על היופי האנושי, למרות שגם מעט מנחם. פעם היא הייתה יפה ונערצת, ועתה היא זקנה כמו שקורה לכולם. מצד שני, יכול להיות שהיא נזכרת בזה לא כהשוואה למצבה הנוכחי, אלא בסיפוק, שהיא הספיקה לנצל את ימי הזוהר שלה.
ויכול להיות שהענין הוא בכלל אחר, אבל זה מה שעלה במוחי כשאני ציירתי את זה.
אתה מבין, רובינהוד יקר וצעיר שלי, הרעיון מתפתח תוך כדי העבודה, ולא לפניה (לרוב).
עזר?
[ליצירה]
"מי אמר לך שאת מוזרה
ומי אמר שזה אסור
ומי זרק לך איזו הערה
תגידי זה סגור
מי אמר לך שאת מוכרחה
ומי לחץ אותך לקיר
בתוך כל מישהו את יכולה
לשמוע איזה שיר
...
מי אמר לך שאת יכולה
לתת הכל מבלי לחשוב
בזיכרון ישן על התחלה
חבוי לו גם הסוף"
עמד ברקע הכתיבה, או שזה סתם צירוף מקרים מפתיע?
תגובות