לביא, איש ביקורת אנוכי הפעם.
הזקנה שנראית כמו זקן, זו בעיה (למרות שזה לא מסתיר את הרעיון של הציור - הוא "תופס" גם בזקן).
ליתר פירוט, היא נראית זקופה מדי, צואר ארוך מדי ועבה מדי, היא מוצקה מדי, גם המבט שלה נראה לי נוקשה מדי (הוא צריך להביע את הרגש שלה, שמחה או עצב), כל הדברים האלה מצויים יותר בזקנים ופחות בזקנות לענ"ד.
עוד מפריעה לי "זווית הצילום" של הציור. נדושה מדי לדעתי. אולי תופסת פחות מדיי מהאישה.
בכל זאת יש פה רמת דיוק נדירה, פחות מבציורים אחרים אבל אני מניח שזו לא היתה הכוונה פה.
לגבי הרעיון, אני פירשתי את זה כזקנה שהיתה יפה ונאהבת בצעירותה, וכל הקשרים שלה (לא רק אהבה) היו מבוססים על היופי ונעלמו יחד איתו, בהנגדה לדמות אחרת שמובנת מאליה של אישה שהיתה פחות יפה בצעירותה וזכתה לקשרים שהיו מבוססים על אופי, על נתינה וקבלה, קשרים שנשארו איתה לעת זקנה.
אני אנסה להסביר לך, למרות שזה הורס את ההבנה העצמית של כל אחד + זה ישמע פלצני להפליא.
קודם כל ניתוח קצר.
האישה הזקנה (כן זו אישה) נזכרת בזמן מוקדם יותר בחייה. בית הקולנוע לא נמצא באמת מאחוריה, כפי שאפשר לראות ע"י ההפרדה של ה"הילה" שמסביב לראשה.
בזיכרון יש בית קולנוע, ובו סרט קלאסי ישן עם זוג אוהבים מתנשקים.
סוף ניתוח.
הרעיון.
או שהיא נזכרת בזמנים בהם היתה הולכת לקולנוע - כנראה עם אהובה, כפי שאפשר ללמוד מהסרט. נזכרת בימי החיזורים והאהבה בצעירותה. אם זה הרעיון, אז זוהי בעצם נוסטלגיה שמעוררת חיוך ועצב במידה שווה, וקצת מלנכוליה.
אבל יתכן, שהאשה הזקנה הזו היא השחקנית בסרט. אם זהו הרעיון, זהו מבט מעט מפוכח על היופי האנושי, למרות שגם מעט מנחם. פעם היא הייתה יפה ונערצת, ועתה היא זקנה כמו שקורה לכולם. מצד שני, יכול להיות שהיא נזכרת בזה לא כהשוואה למצבה הנוכחי, אלא בסיפוק, שהיא הספיקה לנצל את ימי הזוהר שלה.
ויכול להיות שהענין הוא בכלל אחר, אבל זה מה שעלה במוחי כשאני ציירתי את זה.
אתה מבין, רובינהוד יקר וצעיר שלי, הרעיון מתפתח תוך כדי העבודה, ולא לפניה (לרוב).
עזר?
[ליצירה]
לביא, איש ביקורת אנוכי הפעם.
הזקנה שנראית כמו זקן, זו בעיה (למרות שזה לא מסתיר את הרעיון של הציור - הוא "תופס" גם בזקן).
ליתר פירוט, היא נראית זקופה מדי, צואר ארוך מדי ועבה מדי, היא מוצקה מדי, גם המבט שלה נראה לי נוקשה מדי (הוא צריך להביע את הרגש שלה, שמחה או עצב), כל הדברים האלה מצויים יותר בזקנים ופחות בזקנות לענ"ד.
עוד מפריעה לי "זווית הצילום" של הציור. נדושה מדי לדעתי. אולי תופסת פחות מדיי מהאישה.
בכל זאת יש פה רמת דיוק נדירה, פחות מבציורים אחרים אבל אני מניח שזו לא היתה הכוונה פה.
לגבי הרעיון, אני פירשתי את זה כזקנה שהיתה יפה ונאהבת בצעירותה, וכל הקשרים שלה (לא רק אהבה) היו מבוססים על היופי ונעלמו יחד איתו, בהנגדה לדמות אחרת שמובנת מאליה של אישה שהיתה פחות יפה בצעירותה וזכתה לקשרים שהיו מבוססים על אופי, על נתינה וקבלה, קשרים שנשארו איתה לעת זקנה.
[ליצירה]
אני אנסה להסביר לך, למרות שזה הורס את ההבנה העצמית של כל אחד + זה ישמע פלצני להפליא.
קודם כל ניתוח קצר.
האישה הזקנה (כן זו אישה) נזכרת בזמן מוקדם יותר בחייה. בית הקולנוע לא נמצא באמת מאחוריה, כפי שאפשר לראות ע"י ההפרדה של ה"הילה" שמסביב לראשה.
בזיכרון יש בית קולנוע, ובו סרט קלאסי ישן עם זוג אוהבים מתנשקים.
סוף ניתוח.
הרעיון.
או שהיא נזכרת בזמנים בהם היתה הולכת לקולנוע - כנראה עם אהובה, כפי שאפשר ללמוד מהסרט. נזכרת בימי החיזורים והאהבה בצעירותה. אם זה הרעיון, אז זוהי בעצם נוסטלגיה שמעוררת חיוך ועצב במידה שווה, וקצת מלנכוליה.
אבל יתכן, שהאשה הזקנה הזו היא השחקנית בסרט. אם זהו הרעיון, זהו מבט מעט מפוכח על היופי האנושי, למרות שגם מעט מנחם. פעם היא הייתה יפה ונערצת, ועתה היא זקנה כמו שקורה לכולם. מצד שני, יכול להיות שהיא נזכרת בזה לא כהשוואה למצבה הנוכחי, אלא בסיפוק, שהיא הספיקה לנצל את ימי הזוהר שלה.
ויכול להיות שהענין הוא בכלל אחר, אבל זה מה שעלה במוחי כשאני ציירתי את זה.
אתה מבין, רובינהוד יקר וצעיר שלי, הרעיון מתפתח תוך כדי העבודה, ולא לפניה (לרוב).
עזר?
[ליצירה]
גם אני אהבתי. במיוחד אהבתי את המעברים הלוך ושוב בין החדשות ברדיו לבין הפעולות שלו. הסוף מבחינתי היה ידוע מראש - אבל זה לא גרע מטיב השיר. מעולה.
תגובות