[ליצירה]
אני אנסה להסביר לך, למרות שזה הורס את ההבנה העצמית של כל אחד + זה ישמע פלצני להפליא.
קודם כל ניתוח קצר.
האישה הזקנה (כן זו אישה) נזכרת בזמן מוקדם יותר בחייה. בית הקולנוע לא נמצא באמת מאחוריה, כפי שאפשר לראות ע"י ההפרדה של ה"הילה" שמסביב לראשה.
בזיכרון יש בית קולנוע, ובו סרט קלאסי ישן עם זוג אוהבים מתנשקים.
סוף ניתוח.
הרעיון.
או שהיא נזכרת בזמנים בהם היתה הולכת לקולנוע - כנראה עם אהובה, כפי שאפשר ללמוד מהסרט. נזכרת בימי החיזורים והאהבה בצעירותה. אם זה הרעיון, אז זוהי בעצם נוסטלגיה שמעוררת חיוך ועצב במידה שווה, וקצת מלנכוליה.
אבל יתכן, שהאשה הזקנה הזו היא השחקנית בסרט. אם זהו הרעיון, זהו מבט מעט מפוכח על היופי האנושי, למרות שגם מעט מנחם. פעם היא הייתה יפה ונערצת, ועתה היא זקנה כמו שקורה לכולם. מצד שני, יכול להיות שהיא נזכרת בזה לא כהשוואה למצבה הנוכחי, אלא בסיפוק, שהיא הספיקה לנצל את ימי הזוהר שלה.
ויכול להיות שהענין הוא בכלל אחר, אבל זה מה שעלה במוחי כשאני ציירתי את זה.
אתה מבין, רובינהוד יקר וצעיר שלי, הרעיון מתפתח תוך כדי העבודה, ולא לפניה (לרוב).
עזר?
[ליצירה]
"מי אמר לך שאת מוזרה
ומי אמר שזה אסור
ומי זרק לך איזו הערה
תגידי זה סגור
מי אמר לך שאת מוכרחה
ומי לחץ אותך לקיר
בתוך כל מישהו את יכולה
לשמוע איזה שיר
...
מי אמר לך שאת יכולה
לתת הכל מבלי לחשוב
בזיכרון ישן על התחלה
חבוי לו גם הסוף"
עמד ברקע הכתיבה, או שזה סתם צירוף מקרים מפתיע?
[ליצירה]
המצויר הוא אני, אם להודות באמת...
מי, יש לי הרגשה שייפית אותי. במציאות אני הרבה פחות... יפה? בובתי?
אבל בתור ציור שלא קשור אלי, אהבתי (:
צריך קצת יותר תלת מימדיות בחולצה, הייתי אומר.
תגובות