גרתי בלוע הר געש אפל ומעיו – בזלת שחורה ואפר של דם שצונח, נופל על מראה של קסמים, עכורה ואש וקיטור. ובשקט, לבד בניתי סביב חומות של עופרת לא חסר לי ליבי, שמזמן כבר אבד ותולעת בדידות בו חופרת הייתי סיוט של לילה של כפר וזעקה יתומה של בתולות על האבן וצרימת החיכוך של טופר בטופר כשציוויתי זהב להפוך לי מתבן גנבתי הרבה נסיכות, וגררתי אל ריק ואל לוע של הר ושנים עד שמתו ככה שמרתי רק אבק עצמות עוד נשאר. ופעם אחת… גנבתי נסיכה. של אמת ושקרים ויופי וצחוק וכישוף ולקחתי אותה לפסגות ההרים של סלע ושקר חשוף ושמרתי עליה. ניסיתי, לפחות. אך עיני גנבים – הן קרות, בודדות ועם פחד ירח וקור ורוחות נסיכות לפעמים לא שורדות… היתה נסיכה שהיתה והלכה נעלמה לה באופק כפרים עשנים והשאירה אותי ולבד ובוכה בוכה בדמעות דרקונים