[ליצירה]
לא...
חולק אני עליך, מילון. אמנם היצירה כשלעצמה- אין היא צופנת בחובה מסר עמוק או משהו... אך המשפטים הללו, שלכאורה לא אומרים שומדבר, היו 'תקועים' בראשי במשך שבועות שלמים, לא יודע למה! הפסיכואנליזה מבית מדרשו של מרן הרב פרויד זצ"ל (אל תתנפלו עליי, זו בדיחה), גילתה לנו שהרבה מאוד מסתתר מאחורי תת-הכרתו של האדם (אפילו 'פליטות-פה' למיניהן- צופנות בחובן משמעויות רבות לגבייאורח-חייו של האדם הספציפי, מה שעבר עליו, וכו'). ואני חושב שבכיוון זה הולכת גם הפרשנות הפואטית בדורותינו האחרונים. אז למרות שאינך מכיר אותי, מילון (ואולי, טוב שכך)- ממש לא איכפת לי שתמסור לי את הניתוח שלך (אפשר ניתוח פסיכולוגי, אם יש לך את הכלים לעשות זאת) ליצירה. באותו מעמד רוצה אני להגיב לדברי מויש, שכתגובה על תגובתי ליצירתו, "את המאור הגדול, ב"- אמר שמרגע שהיצירה משתחררת לאוויר-העולם, היא פתוחה לפרשנויות אין-קץ. זה בהחלט נכון, אני האחרון שאחלוק על-כך. ובכל-זאת! תמיד טוב להכיר את האדם העומד מאחורי היצירה, על-מנת "לקלוע למטרה", דהיינו, לנסות לפרש את היצירה ע"פ האופי, וחוויות-החיים השונות, הקשורות לכותב היצירה עצמו. יכול אני להעיד לכם, שבמחקרים רבים הנכתבים על ביאליק ועל יצירתו (במקרה בחרתי את ביאליק, כיוון שהוא, אולי, המשורר העיברי המפורסם ביותר), החוקרים ממש נוברים בתולדות-חייו של ביאליק, ע"מ להבין טוב יותר את יצירתו. זהו, זה מה שהיה לי לומר עד-כה, שבוע-טוב לכולם, הראל.
[ליצירה]
!!!
כך אמר ה'ממזר' והוסיף החזן:
יישר-כח לך, "ממזרון מדופלם"!
אך הרשה לי לך לייעץ 'קטנטנה',
בתקווה שבליבך היא תישכון בפינה (?):
בעת גיוסך, נא אמור לקצינת הפיקוד:
"רוצה אני זאת להיות- החרזן הרשמי של הגדוד!"
טוב, השיר מאולץ הוא, השורות מתארכות,
כי לא זו דרכי- סוג שירה שכזאת..
[ליצירה]
כן...
באמת מוסר בלי מסכות את ריקנותו הרוחנית של האדם המערבי הממוצע... ועל-כן, חייב האדם לחפש משמעות לחייו (ע"ע ויקטור פרנקל). אם תשאל אותי- חושב אני שמצאתי משמעות לחיי בתורה ובמצוות (וגם בסולידאריות אין-קץ לעמנו). ואתה?
[ליצירה]
הרהורים באספמיא
הלכתי על אספלט, הלכתי על מלט, ותמיד היתה לי תחושה קלוקלת. הלכתי על עפר, הלכתי על בטון, ותמיד היתה לי הרגשה של שיגרון. הלכתי על חבל, הלכתי על חימר, ותמיד היה לי רע ומר. לא סתם... ש-לי יהיה רע ומר?! השיר נפלא, אהבתי. החזן.
[ליצירה]
מצטרף ל'נעל'
בשאלות. אך על השאלה הראשונה אפשר לענות "כן, בהחלט!" יש "כאילו" משוררים שכאלה, שהם בעצם חלאות, וכל רצונם הוא לעשות דאווין שכזה... דאווין על חשבון התנ"ך וכו'. וישנם משוררים אמיתיים, ש'לפעמים' הם חלאות... גם אני, לפעמים, מרגיש עצמי כחלאה שכזאת...(טוב, אבל... אינני משורר 'אמיתי'..!). בעניין הבתים על יעקב ואברהם... זה בהחלט מעניין... איך בתים אלה קשורים בדיוק עם אופיים? וחוצמזה אעיר, ששיר זה הזכיר לי שיר אחר, של נתן זך (שגם הוא, מדי פעם- 'חלאה' לא קטנה...):
"הצייר מצייר, הפסל מפסל
אך המשורר אינו שר.
הוא הר בצידי הדרך..." וכו', וכו', וכו'...
[ליצירה]
יפה ונחמד!
וכפי שכבר אמרתי בעבר: הלוואי על כולנו, ההצצה אל האחר, אל אחיך היהודי הזר (עדיין) לך. ובע"ה, עם הזמן העובר, נהיה כולנו עם אחד; כאיש אחד, בלב אחד, המאחד בתוכו את כל הזרמים, הסיסמאות והשלטים (אוי, נסחפתי קצת...)
[ליצירה]
כן, באמת נכון
"אנשים/ באמת קוביות"... גם אני אהבתי את הקישורים בסוף (שאפשר לקשר שורה אחת לזו שלפניה, וזה יוצר משפט אחד, אך גם- לזו שאחריה, וזה יוצר משפט אחר...).
[ליצירה]
אפשר לאהוב בכל עוז
ואפשר לשיר על אהבה, אפשר לכאוב, ואפשר לכתוב על הכאב, אפשר לחיות, ואפשר להתפלסף על מהות החיים, וזה ממש לא סותר! אלא שבשירה (לדעתי)- יש לעשות זאת בצורה מעודנת יותר, פחות חד-משמעית, מאשר במציאות. טוב, אבל זו רק דעתי...
[ליצירה]
נו, אז מה...
מה כאילו רצית להראות, שניסים נהיה סוף-סוף בן-אדם? ואיך זה קרה בדיוק? אין פה תיאור של השינוי העמוק שחל בנפשו של ניסים, אין פה ביטוי למטאמורפוזה פנימית וחריפה שעבר, צר לי- אך סיפור זה לא עשה עלי רושם-רב.