[ליצירה]
זהו? מסיימים בית ספר?
:)
אני לא יודעת איפה למדת, ומה וכו', אבל מן הידוע הוא שהרבה יוצאים עם תחושה מרה בפה מהחינוך שהרביצו בהם. ויש גם סימנים כחולים לפעמים.
אני חושבת שהיופי בלצאת מהמסגרת, הוא לגלות סופסוף מה *אתה* שווה, ולחשוב פתאום מחשבות עצמאיות משלך, ולגלות דרכים שאולי נחסמו בפניך, כי הם לא התאימו ל"דרך" של המחנכים.
וזה שיעור גדול מאוד. לראשונה אנשים מקיימים ללא צביעות, בלי מי שיכריח אותם. וזה היתרון.
(אני מקווה, אגב, שכתבת על זה, אחרת כל התאוריה שלי יכולה ללכת לחפש ת'צמה במקום אחר..)
בכולופן, זה כתוב טוב מאוד. אהבתי.
ותצליח.
[ליצירה]
צחי יחמוד!
אל תתיחס לאוריאל הפלצן, הוא כנראה מקנא בך שאתה כזה כישרוני....
בסניף אתה הכי גבר ומרים דברים ומשמח את כולם!
היצירה הזאת היא הכי טובה שקראתי בצורה! (אפילו שזה היה גם בעלון...)
קיצור- תמשיך לכתוב לצורה כמו אח שלך... זה אדיר!
[ליצירה]
ספיחס?
כבר?
-----
אדם בא לעולם ושתי ידיו קפוצות כאוצֵר מטמון, ועוזב את העולם כשידיו פרושות כאומר: "לא נחלתי כלום מן העולם הזה".
משו כזה.
ויותר אין לי מה להגיד.
נו, אתה רגיל להשתתקויות שלי.
[ליצירה]
חחחחח.
ענק אחי, ענק. אין ספק. כמה שהנושא קרוב לליבי! העלת חיוך עסיסי על דל שפתי, וזה לא קל.
ניכר שאתה אדם דתי, אחרת לא היית מכיר את ההווי, לא?
[ליצירה]
**
ואני חושב שלולא היית מגדיר זאת כנונסנס התגובות היו נראות בערך כך:
הו, אמנם לא הבנתי כלום, אבל זה שיר מהמם!
או משו כמו:
יוווו, מדהים! אפשר הסבר בבקשה?
;))
-
זה אצ"ג משהו.
[ליצירה]
רו,
אולי אני לא בקיא יותר מדי, אבל לא זכור לי שבפרשות בתוכחה מדובר על משהו אחר חוץ מענישה ע"י ה'. כמו שאמרתי, ענישה ע"י הקב"ה, לדעתי, מגיעה רק מאהבה.
אז לשאלתך, כן, גם בפרשות התוכחה ה' אוהב אותנו. ולכן, זה לא אקטואלי לדיון, האם אנחנו בשלב הזה בכלל.
בקשר למה שמישי אמרה לך, זה נכון. אבל השריית שכינה בעמ"י לא חופפת לאהבת ה' אותנו.
אני לויודע למה הבאת לה את המשל של המלך והכסף. אני לא מרגיש שה' אוהב אותי כמו כסף. יש מספיק המשלות שה' אוהב אותנו כמו בניו.
וסתם ככה, ההבנה שה' אוהב אותנו כמו בנים, היא לא רק הבנה שמחייבת מצידו של ה'. נראה לי שמי שמבין את זה באמת, מרגיש מחוייב בעיקר מצידו. כמו בן שמרגיש רע כשהוא מועל באמון של אבא...
בקשר לשמחה שלי, זה פשוט עובדה. אני מרגיש שה' אוהב אותי, אבל זה עדיין לא הופך לי את החיים לשמחים. לפעמים הם עצובים. מאוד אפילו. אבל עזבי, השמחה שלי היא דיון בפני עצמו. והוא לא שייך לכאן.
בקיצור, אם זה מה שעומד בדרכך לשמחה, אז לכי תתייעצי אם מישהו יותר חכם ממני. דרכך כבר די מפולסת, צריך מישהו שיראה לך אותה.
האו.
[ליצירה]
מ-ז-ל טוב!!!
סימן טוב ומזל טוב, סימן טוב ומזל טוב!
עוד ישמע בהרי ייוווודה ווובחוצוות ירושליייים!!!!
(רגע, זה לא ממש קשור, הא?)
לקח זמן לקלוט ש: טו"ב זה 17.
[ליצירה]
מגיבניק,
תסתום.
ועכשיו ברצינות. יש אנשים שלפעמים באמת צריך לייבש אותם באופן חד משמעי, בשפה חד משמעית, באופן קצר וקולע. אז בואו כולם ביחד, שלוש ארבע ו...
שמואל, תסתום! יותר חזק לא שומעים...שמואל ת-ס-ת-ו-ם! אחח ככה טוב.
ועכשיו, מה שאני הבנתי מהשיר האינפנטילי הזה:
הפיגוע שהיה בקו 2, בו נרצחו נשים, גברים, ילדים ותינוקות, נגע לליבו, וזיעזע את אמות סיפיו של מר שמואל, שכן, רצח שכזה גורם באופן ישיר לחיסולה של ההודנא ע"ה שבכלל לא נולדה, אבוי!
דהיינו, עזוב אותך, אז נהרגו עוד 20 איש, שטיות, נהרגו כבר יותר מאלף.
הנה משפט שאמר אברהם פורז, ממש לאחר הפיגוע, אני מצטט:
"יש לתת לאבו מזאן ודחלאן עוד הזדמנות, לשקם את ההודנא. ישראל לא צריכה להגיב ולפגוע בהודנא, ממילא, במקרה שהם יכשלו (אבו מזאן ודחלאן) יהיה עוד פיגוע ואז יהיה אפשר להגיב".
האוזניים שומעות והלב ממאן להאמין. לא יאומן.
אז שמואל, תסתום.