סבא "בליל הסדר הבא, אני כבר לא אהיה !" – כך היה אומר לי סבא, בכל ליל סדר, מאז שאני זוכר את עצמי. בראש השנה הזה, הוא קיים לבסוף את הבטחתו ונח על משכבו בשלום. קברו אותו בצום גדליה, בנתניה, למרות שהוא קנה חלקת קבר בטבריה, הוא נחשב לאזרח נתניה ובכל מקרה לכולם זה היה יותר נוח. זו הייתה הלוויה קטנה, הספדים קצרים וקבורה מהירה. כל אחד תפס את חלקו בכיסוי הקבר הפתוח. עמדתי בצד, אף פעם לא התלהבתי מגופות. לפתע, אמא שלי דחפה אותי לכיוון האת. "תעזור גם !" – היא לחשה לי באוזן. בלית ברירה, נתתי שתי 'נגלות'. לידינו עברה הלוויה קטנה יותר, של איזו מישהי ממוצא רוסי. היו שם אולי עשרה אנשים. מישהו לחש שכנראה הביאו אותה כדי שלא נחשוב שההלוויה של סבא קטנה. בדרך חזרה לאזור ההספדים, נתקלנו בהלוויה גדולה, אולי אלף איש, בלי הגזמה. נאלצנו לעצור ולתת להם לעבור. "הנה הלוויה של מישהו שבאמת אהבו !" - פסק גיסי, ספק בצחוק, ספק בהחלטיות והדליק לעצמו סיגריה. לא יודע, אני דווקא אהבתי את סבא. "אתה בטוח שמותר להדליק סיגריה בבית קברות ?" – שאלתי אותו. "אני לא שומע אף אחד מתלונן…" – הוא החזיר בשלו. כמה שזה היה מרושע, זה היה נכון. למתים ממש לא אכפת מאיכות הסביבה. בעצם, כשחושבים על זה, גם לנו לא היה אכפת. כל המשפחה הלכה לחפש את קברה של סבתה של סבתי. בינתיים, אני, גיסי השני אודי, המעשן ואבי, בעלה של בת דודתי, נחנו לנו ליד איזו מצבה. אני ואודי, ששירת כקצין שריון במילואים, התווכחנו מי ידע ראשון על הטנק שהתהפך יום לפני. היות ואני משרת כקצין בחימוש, הייתי בטוח שידעתי לפניו. לבסוף, אבי, שישב על ספסלון מאבן ליד המצבה, קטע אותנו ופסק שזהו ויכוח מטופש. דבר שהיה נכון, אך לא הפריע לי ולאודי ובטח שלא למשה בן רבי יצחק, שעל מצבתו נשענתי, שכך או כך, סתם היה מאושר שמישהו בא לבקר אותו. לפני שיצאנו מבית הקברות, ניסתי להיזכר בסבא. איך פעם, בדרך לבית הכנסת בחיפה, אמרתי לו שיש לי משהו חדש והראיתי לו את רשיון הנהיגה שלי. "גם לי יש משהו חדש !" – בישר לי סבא בשמחה והראה לי תעודת נכה. אני בקושי זוכר את סבא בריא. תמיד הוא נע בין בתי חולים. אולי עדיף למות צעיר ?! מה שבטוח, יהיו יותר אנשים בלוויה.