"הנוסעים ללונדון מתבקשים לגשת לשער 32 !" – הודיע הרמקול בקול נשי. "תסגור את העיניים !" – היא ביקשה. "למה ? אני רוצה לראות אותך לפני שאת נעלמת." – השבתי. "שתזכור מה היה ביננו, לא אותי עולה על מטוס." – היא הבהירה. עצמתי את עיניי וחשתי נשיקה על לחיי. כשפתחתי אותן, היא כבר לא היתה שם. "אמונה, בואי כבר, אנחנו נאחר לסרט !" – זרזתי אותה. היא הביטה בי במבט מוזר שכזה. שם מוזר היה לה, לחברה שלי. "אין לי שום קשר לדת !" – היא הבהירה לי כבר בפגישה הראשונה ביננו. "אז למה קוראים לך ככה ?" – שאלתי. "על שם סבתא שלי." – היא ענתה. לאמונה, לא היה אכפת שאני דתי. היא קיבלה אותי כמו שאני, גם אני אותה. אמונה שלי, לא אהבה רבנים. היא תמיד אמרה שלא יכול להיות אדם שמתיימר לדעת מה אלוקים רוצה, או איך הוא רוצה שנעשה את זה. ניסיתי להסביר לה כמה פעמים, אבל היא לא שינתה דעתה. היתה לה אמונה, אבל אחרת. היא לא אהבה אטימות ואי שאילת שאלות, אבל הבינה שעל דברים בסיסיים כמו שבת וכשרות אני לא יכול לוותר. היא אף פעם לא ניסתה לשכנע אותי להיות חילוני. היא גם חיוותה דעתה שלכעוס על אלוקים זה בסדר. גם על אבא מותר לכעוס, הוא עדיין אבא שלך. "אני נוסעת ללונדון !" – היא הודיעה לי. "תראי, קיבלנו פופקורן חינם !" – שמחתי ואספתי את הכרטיסים מהקופאית. לעיתים, כרטיס מועדון יכול להועיל. "מה אמרת ?" – שאלתי. "אני נוסעת ללונדון !" – היא חזרה על דבריה, מתעלמת מהשטות שפלטתי. "מה זאת אומרת ? מתי ?" – תהיתי איך לא הזכירה זאת לפני כן. "ללימודים, בעוד חודש מתחיל הסמסטר, אני אהיה שם שנה לפחות." – היא השיבה. "אני לא מבין..." – גמגמתי. "תשמע זה רק לשנה, אחר כך אני חוזרת ומשלימה תואר בארץ." – היא ניסתה למזער נזקים. "אז את עוזבת אותי." – קיבלתי על עצמי את גזר הדין. "הרבה קשרים מתהדקים אחרי תקופה של חוסר. אני אמצא את עצמי, אתה את עצמך." – היא אמרה וליטפה את שערי. "אני מצאתי את עצמי..." – השבתי – "איתך !" שתיקה. היינו צריכים לבחור סרט עצוב. כל הקהל נקרע מצחוק ורק אנחנו ישבנו ובהינו במסך. אפילו הפופקורן לא הרים את המורל. "איך אני אסתדר בלעדייך ?" – שאלתי שיצאנו. "הרבה אנשים מסתדרים בלעדיי !" – השיבה. חודש אחרי שהיא נסעה ישבתי עם חבר לארוחת צהריים באחת המסעדות בעיר. דיברנו קצת. אחרי שסיימנו הוא הוציא ברכון והחל לברך. "רוצה גם ?" –שאל. "לא תודה !" – עניתי. "איפה האמונה שלך ?" – שאל ספק בצחוק, ספק ברצינות. "בלונדון !" – עניתי ואספתי את חפציי.