"ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ואומרת: בת פלוני לפלוני..." לא. עדיין לא יצאה. הפרגוד נרעד שוב. המלאכים נעצו עינים מצפות בתנודות הבד הכבד, האצילי. שני מלאכים הסתכלו אחד על השני במתח, רומזים זה לזה כי משהו אינו כשורה. נראה שהממונה אינו מרוצה, שם. יפחות בכי חנוקות נשמעו מכיוון הפרגוד. עוד לא יצאה. בשורה קשה, כנראה, יש לה שם. מוזר, מה יכול לזעזע כל כך את לבה הקשוח? ששש... מקצה הפרגוד נשמעו צעדים חרישיים, יד נשלחת בתנועות מהוססות, מפשילה את הפרגוד כפל כפל, באיטיות רבה, כמו כפויית גורל קשה. מחיטת אף מהירה שלאחר הבכי נשמעת, וכבר יוצאת בת הקול, משתופפת מתחת מפלי הכפלים. היא ניצבה שם, בעינים אדומות, סופקת ידים, דמומה, נצמדת לפרגוד כמו מצפה להבלע מאחוריו, צופה בקהל המלאכים סביב. שתיקה. עיניה מושפלות, אי שם בקרקע האולם. לחישות חפוזות נשמעות בין המלאכים. "מה היא אמורה להגיד?", פנה מלאך קטן לאביו, אך הושתק מיד. "אני בטוח", אמר מלאך אחר, "שמדובר באיזה שידוך עצוב במיוחד". "שטויות!" ביטל חברו את דבריו, "בטח הולכים להחריב איזו עיר או משהו". "לא, לא," אמר מלאך זקן בקול צרוד, "היא בוכה בגלל שפיטרו אותה. זה מה שזה אומר". השנים הסתכלו אחד על השני בייאוש. הם עוד זכרו את היום בו ניסה הזקן להתקבל למשרת הבת קול. שנים אחרי זה עוד מלמל לעצמו: 'אפליות! רק בגלל שאני בן! מה רע ב'בן קול'?' שקט! עבר קול בין המלאכים, ובאחת שררה דממה. בת הקול הרימה את מבטה וסקרה את המלאכים. היא כחכחה קלות, ופתחה בקול רועד: "רבותי!" קולה נשנק. "תביאו לה כיסא!" צעק מישהו. "אין כאן כיסאות!" החזיר מלאך בתגובה. "מים, מים!", נשמעו הקולות. "שקט!" אמר אחד המלאכים המכובדים. "תנו לה לדבר". בת הקול נאחזה באחד מכפלי הפרגוד והמשיכה בקול שקט. "רבותי. מלאכים נכבדים, כבוד הפמליא, שרפים, ושאר בני תמותה. בהוראת הממונה עלי, ומתוקף תפקידי, על פי הוראת בית הדין העליון, ועל פי אישור המזכיר הרשמי לענייני העולם התחתון, נמסר לי להודיע..." וכאן נקטע קולה. "מים, מים!", צעק אחד המלאכים. "מישהו יודע איפה יש כיסאות?" צעק אחר. "מספיק!" קרא מלאך רם קומה, "היא רוצה להמשיך". הקולות השתתקו. בת הקול כבשה אנחה ארוכה. "נמסר לי להודיע, כי בתאריך כ"ג לחודש מרחשוון, בעוד ארבעים יום, תרד לעולם התחתון ח..." "איפה היא?", נשמעו צעקות מסוף האולם. כולם הפנו את מבטם אחורה. לאולם נכנס בריצה מלאך מתנשף עם כובע טמבל לבן וג'ריקן כתום ענקי, ופילס את דרכו בין המלאכים ההמומים. "מים, מים!" נשמעה הקריאה מכיוון המלאך הזקן שהתעלף באותו רגע מההתרגשות. "מספיק!" קרא המלאך הגבוה, "תנו לבת קול לסיים!" לאט נמוגו הקולות, והמלאך עם הג'ריקן הגיע לזקן וטיפל בו במסירות. "...תרד לעולם," המשיכה בת הקול באפאטיות, "חפציבה לבית משפחת לאופר". הלם מוחלט. שיעול בודד. לא. אסור שדבר כזה יקרה. המלאכים התעוררו לאט מקפאונם כשבת הקול פרצה שוב בבכי חרישי. "אבא", שאל המלאך הקטן את אביו, "למה היא בוכה?" האב הסתכל בחמלה על בנו. "כשתגדל, ילד", אמר, "תבין". "כן", המשיכה בת הקול בקול חולמני, "חפציבה לאופר. החליטו שזמנה הגיע לרדת לארץ. בעוד ארבעים יום היא תיוולד וכבר נקבע בן זוגה". המלאכים הסתכלו אחד על השני בעצבנות. "חפציבה לאופר", המשיכה בת הקול בקול גבוה, "נועדה להנשא לאחיעזר קרופנשטאט". המלאכים הגניבו אחד לשני מבטים תמהים. "מובן", הוסיפה בקול לוחש, "שמדובר בשם בדוי, אך בבית הדין סבורים שיצליחו להסתדר עד שחפציבה תגיע לגיל המתאים". "נו, נו", אמר המלאך הזקן שהתאושש בינתיים, "שיהיה במזל!"