וכשהליל יורד ואת מהן נפרדת והצביטה שבלבך גדולה לאין שיעור נותרת מחשבה שבך קוראת: בוגדת, הבטחת אבל נכנעת לזרם העכור וכשבחלומך הן שוב שבות אלייך עוטות צורה ומשחקות ומטיילות בחוץ לפתע נרגעות מכל מראות היום עינייך ואז את מקיצה, לבך כמו מחוץ וכשהיום עולה והשמחה חומקת ידעת: אולי לעד אבדה המתנה וכשהריקנות, קשה מנשוא, חובקת אז הילדה שבתוכך בדמע ממתינה. מתי כבר תזכרי שהיא עודנה שמה? מתי ואיך סתם הושלכה היא לפינה? מתי נכנעת להם? מתי נכנעת ולמה? והיא עוד ממתינה. והיא עוד ממתינה.