ביקרתי היום בבית עלמין צנוע, נסתר מעין אדם. נדהמתי למראה צבעיו ולריחות היסמין שפרחו כאן במלוא הדרם. כאילו לא קברתי כאן אשתקד בגבעה הזו, בה חירותי מלבלבת, את דמותך, את מבטך החד, את קולך, את קרירותך הצורבת. כמו לא טמונים פה, משמאל - גופת תמימותי האחת, הנשכחת, ומימינה - טוב לב יכול לכל, לקינאה, לבדידות ולכעס. המשכתי כמה צעדים למעלה, הבטתי משם אל כל המצבות. כמה עוד תתוספנה במאבקי הלאה לכיבוש אם כל האהבות? יצאתי דרך השער. נעלתי אותו היטב. עד הפעם הבאה שיכריעני הצער לא אשוב לבית העלמין שבלב.